לפני זמן לא רב הייתי בקשר עם מישהי צעירה ממני. הייתי בגג העולם. אמרתי לעצמי, איזה תותח אתה, תראה מה זה, בן 50 (נראה נהדר אגב…) ומסתובב עם בחורה צעירה כל כך. כנראה שאני תותח על. בסופו של דבר זה נגמר (בצורה לא יפה יש להגיד, כי מה רוצה בחורה צעירה מגבר בגילי? אולי באחד הטורים הבאים אתייחס לזה), והבנתי דרך "המעיים שהתהפכו לי" שאני פתאום לבדי. לא כזה תותח, בעצם קפצון.
אז רגע רגע רגע, מה אני מבלבל אתכם. תותח או קפצון. בואו נעשה סדר. אני חכם סידי כבר לא נשוי (פנוי להצעות מרגע זה 3…2…1) חי לבדי בדירה ששכרתי (דירה, חדר וחצי) ואני מיקרו קוסמוס של גרושים רבים. כן, בעיקר גברים. כי כמו שאמרתי לא פעם, לבד של גבר זה לא לבד של אישה, שכל הילדים איתה בבית.
אז מה עדיף – להיות גרוש או בזוגיות? שאלה מצוינת. אז ככה, אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. יש רגעים כמו אז עם הצעירונת, שהייתי מסתכל אח"כ על עצמי ושר לי שירים, שמתחילים ב"סופרמן" או "אגו טריפ". אבל היו לא מעט פעמים שהסתכלתי על הקירות ואמרתי לעצמי, חבל שהם לא יכולים לדבר. כי אין עם מי לדבר.
לא, אני לא מסכן. ברוך השם. אבל עולם של אנשים גרושים הוא עולם בפני עצמו. מימד אחר. אין התנהלות מוכתבת או אוטומטית. בית, עבודה, בית… אבל מצד שני, היא גם לא אוטומטית ולפעמים אתה לא יודע מה תעשה ברגע הזה כשאתה עם עצמך ואתה מחפש את רעש הילדים או רעש החברים שעסוקים בחיי הנישואים שלהם (גם עם הטוב והרע).
לא, אני לא מקנא בנשואים ואולי לפעמים כן. להיות נשוי זו "עבודה במשרה מלאה עם שעות נוספות". אני פוטרתי ממנה או התפטרתי ממנה פעמיים (האמת פעם באשמתי ופעם לא). יש לא מעט נשואים שבקול רם מספרים לבנות זוגם כמה אני מסכן, ובלב פנימה יודעים שהם המסכנים שחיים במקום שהם לא רוצים להיות בו. אבל יש כאלה (לא רבים לצערי) שנמצאים במקום שטוב להם, או שהתרגלו או שהם זקוקים לזוגיות (למרות שכולם זקוקים). לא שופט אף אחד. מי אני שאשפוט, בוודאי אחרי 2 מערכות של נישואים לא מוצלחים. רק אומר, רק מניח את זה פה.
הלאה… להיות גרוש זה להיות הבעלים של עצמך. שאתה מחליט מה לעשות בבית שלך ובחייך, בלי הערות על מגבת שהשארת פה, או חלון שלא סגרת, או מזגן, או למה אתה נוחר, מפליץ, מחרבן… נושם. לזה אני לא מתגעגע. ממש לא. אבל מצד שני, להיות גרוש זה הרבה עם עצמך. אין לך תמיד עם מי לחלוק רעיון, אכזבה, כאב, הצלחה. הבנתם? מה עדיף, אתם שואלים? לא יודע. לא תמיד אנחנו בוחרים את הלבד. ואין לי כח לקשקושים של אנשים שאומרים שהם לבד מבחירה. אין אחד שרוצה להיות לבד, בוודאי לא מבחירה.
להיות גרוש זה לשלם מזונות ולחשב לקראת סוף החודש כמה נשאר לך לעצמך. לא תמיד נשאר האמת. אבל אין מה לעשות, על בחירות משלמים. לפעמים כלכלית, בעצם תמיד. אבל זה שווה את הכסף אם כל פעם לפני שעלית הביתה חשבת האם שווה לעלות כי בוודאי נריב ואז אתה בורח לעוד שעה שעתיים בחוץ. אז זה שווה כל גרוש (וחלק לא קטן מכם ידידיי הנשואים מבינים אותי עכשיו בלי להוסיף מילה, נכון?). מצטער, אבל אני כהרגלי אמיתי.
ברור לי שאתם עדיין מבולבלים ושואלים את עצמכם, יא חכם סידי אז סגור לנו פינה ותגיד כבר מה עדיף נשוי או גרוש? לבד או ביחד? האמת כמו תמיד היא אי שם באמצע. ברור שעדיף לחיות ביחד עם בת זוגך, אשתך לצד ילדיך, זה קלאסי. ברור שצריך להילחם על הבית (אנחנו מוותרים בקלות, מתגרשים על שטויות לפעמים), אבל לא להילחם בבית. זה הבדל ענק. אם כל יום אתם באים לבית ובעצם מגיעים ל"שדה קרב", אז זה לא שווה, לא חיים פעמיים. אבל יש הבדל ענק להיפרד בגלל שהבית הוא "שדה קרב" של מריבות צעקות וכדומה ליד הילדים וגם לא לידם, לבין פרידה בגלל מה שאני שומע לא פעם כי "נגמרה לי האהבה". למה מה חשבתם, שאם תכירו מישהי או מישהו אחר, אז האהבה תישאר לנצח? כולם אותו חרא. וסליחה על המילה חרא, אבל זו האמת.
ועצה לנשים שבניכן, אם נשארתם עד כאן ולא עזבתם איפשהו עם קללה במהלך הטור הזה – תתייפו לבעל, לא לאנשים בעבודה. תתייעצו עם הבעל לא עם החברה הזו או האחרת, תדאגו לו ולא רק לקרובי המשפחה האחרים. בקיצור תאהבו אותו, כי הוא האיש הכי קרוב אליכן. כי מה בסוף אנחנו רוצים על כל הפוזה והגודל שלנו? מילה טובה. אין לכן מושג כמה מילה טובה תהפוך אותנו בסופו של דבר ל"שפוטים" שלכן. אבל כשאתן כל הזמן עסוקות בלהראות לנו כמה אתן חזקות, באמצעות התעקשות ומריבה, כי אתן רוצות להראות לסביבה שאתן לא פראייריות , אתן גורמות לנו לברוח. אז אתן מחפשות תחליף ולפעמים הוא לא מתקרב למה שהיה לכן. אל תשכחו את הילדים שלכן, איש לא יאהב כמו האבא שלהם.
טוב חייב לענות, יש מישהי בממתינה…
