בית משפט לענייני משפחה סירב לבטל הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, אף שנראה היה בזמנו כי הוא מקפח את האישה, לאחר שזו העלימה עובדות, לא דאגה להיות מיוצגת חרף המלצת בית המשפט והודתה כי שיקרה לבית המשפט.

בני הזוג חתמו על הסכם ממון כשש שנים לאחר שנישאו, לאחר שיחסיהם נקלעו למשבר. בית המשפט, שהתבקש לאשר את ההסכם, העיר בהחלטתו כי יש בו מידה מסוימת של קיפוח כלפי האישה. השופטת כתבה בזמנו בהחלטתה: "ברור לי שרב הנסתר על הגלוי, וכי הצדדים אינם אומרים לי את כל האמת. נראה כי ההסכם הוא לא כל כך טוב עבור האישה. עם זאת, נראה לי שהאישה מבינה היטב את מעשיה ואינה אומרת לי את כל האמת, ואם זאת היא רוצה, אכבד את רצונה, ולפיכך אני מאשרת את ההסכם. אבהיר כי בנסיבות העניין לא אאפשר לאישה לפתוח את ההסכם מחדש, בנימוק שלא הבינה או לא הייתה מודעת לאשר את ההסכם".

בתביעתה הנוכחית טענה האישה כי בעלה נהג כלפיה בקנאה אובססיבית וברכושניות, בלש אחריה ודרש ממנה להודיע לו בכל פעם שהיא עוזבת את הבית. לטענתה, היא קצה בחיים אלה וביקשה להתגרש, אך הוא סירב והחל במסע נקמה כדי להכניע אותה. בין היתר, טענה האישה, הנתבע טען בפניה כי יש לו צילומים אינטימיים שלה שאותם איים לפרסם, לרבות במקום עבודתה ובפני ילדיה, אם לא תשתף פעולה עימו. עוד טענה כי הנתבע ועורך דינו הציגו בפניה מצג שווא כאילו עורך הדין מייצג גם אותה, והיא נאלצה לחתום על ההסכם כמו שהוא מחשש שמא הנתבע יממש את איומיו. נוכח האמור, עתרה התובעת לביטול ההסכם מחמת כפייה, עושק, הטעיה, טעות ותרמית.

עוד טענה התובעת כי ההסכם בוטל מכוח התנהגות הצדדים, שכן כאשר הם שבו לחיות יחד, הנתבע לא שילם את מזונות ילדיו ולא הגיש תביעת גירושין, כך שהוא למעשה ביטל על דרך ההתנהגות את ההסכם על כל תנאיו.

הנתבע הכחיש את טענות האישה וטען כי היא זו שגרמה לכך שייחתם הסכם הממון, וכן העלימה מבית המשפט את העובדה כי בידיה קופות, חסכונות וקרנות השתלמות בסכום כולל של יותר מ-2 מיליון שקל, וכי הדירה שבה חיו בני הזוג מומנה בעיקר מכספים שהביא ממכירת דירה קודמת שרכש טרם הנישואים, ועובדה זו הובאה בחשבון בהסכם.

השופטת קבעה כי שתי טענותיה של התובעת סותרות זו את זו, דבר אשר לא רק פוגע בתום ליבה אלא אף מקים נגדה "השתק שיפוטי". השופטת דחתה את הטענה כי ההסכם בוטל בהתנהגות של הבעל, וציינה כי רוב הפסיקה מכירה בכך שביטולו של הסכם ממון שאושר בבית המשפט, מחייב הסכם בכתב שיבטל את קודמו ואינו יכול להיות מבוטל בהתנהגות. בנוסף, גם בחינת הראיות לא תומכת במסקנה שהסכם הממון בוטל, שכן הצדדים שמרו על הפרדה רכושית לאחר ההסכם, והנתבע "נפנף" בו בכל הזדמנות ובכל ויכוח.

עוד נדחתה גם טענת האישה לכפייה, לעושק ולהטעיה בכריתת ההסכם. השופטת הבהירה כי התובעת הייתה מודעת למעשיה, בחרה שלא לקבל ייעוץ משפטי וחתמה מרצונה על ההסכם, כך שיש לכבד את רצונה ועליה לשאת בתוצאות מעשיה.

השופטת הוסיפה כי מתיאורה של התובעת את הפרידה בין הצדדים, לא ניכר "איום במסדרון בית המשפט". זאת, במיוחד נוכח העובדה כי היא נאותה לקבל סכום נוסף של 100 אלף שקל כדי לחתום על ההסכם, כך שיש לדחות את טענתה לכפייה ולסחיטה באיומים.
השופטת ציטטה בפסק הדין ממכתב הפרידה שהשאירה התובעת לנתבע כאשר עזבה את הבית כ-6 שנים לאחר חתימת ההסכם, ובו הסבירה את החלטתה לבחור בחיים אחרים והביעה צער על הפגיעה בו. דברים אלה, לדעת השופטים, אינם מעידים על עושק, אלא דווקא על ההיפך, התובעת השתמשה בחופש הבחירה שהיה נתון לה, ממש כשם שיכולה הייתה לעשות תמיד.

עוד הובהר כי הנתבע סיפק אסמכתאות לכך שהנדל"ן שנשארו בבעלותו במסגרת ההסכם היו שלו עוד לפני הנישואים, ומאידך התובעת לא הוכיחה כי היא קופחה בחלוקת הרכוש או כי תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

לסיכום העירה השופטת כי התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי היא שיקרה בדיון שבו אושר ההסכם, כך שאין לתת אמון בטענותיה כעת. התובעת חויבה בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 15 אלף שקל, והבקשה לביטול ההסכם נדחתה.