תקשיבו ותקשיבו לי טוב, לכו תציצו. כן, כן, אתם קוראים נכון, לכו תציצו. לכו. אני לא רק אומר לכם, אני דורש מכם, כמעט מצווה (בסדר לא מצווה. תירגעו). הנה שוב, לכו תציצו. תציצו קצת במה שהילדים שלכם עושים. לפעמים מטר מכם ואין לכם מושג. לכו עכשיו שלא תצטערו אח"כ.
תראו, אני כבר בן עשרת אלפים אולי. מתוכם 25 שנה כמורה. מתישהו הפסקתי לספור את כמות ההורים שאני סיפרתי להם מידע חשוב על ילדיהם, שלא ידעו עליו. רוב ההורים היו מופתעים, טענו שזה לא יכול להיות, לא הילד/ה שלהם. שאני טועה. כמעט אותו מספר הורים אח"כ הגיעו להתייעץ איתי מה לעשות, כי כנראה מה שאמרתי להם היה נכון. עצוב.
תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב פעם שנייה. אתם ההורים שלהם, לא הם שלכם. אל תהיו חברים שלהם. אתם קודם כל צריכים לדעת מה עושים הילדים. אין לזה גיל. פעם אמר לי אדם חכם: "ילדים קטנים, צרות קטנות". אז צחקתי, אמרתי מה הוא בכלל מבין "הזקן" הזה. היום אני מבין כמה הוא צדק. ילדים גדולים, צרות גדולות…
כן, כן אתם ההורים שלהם. לא אמרתי לכם לריב איתם על כל דבר, לעשות פיצוץ מכל זבוב ולגרום להם לא להאמין בכם או לא לשתף אתכם. צריך גם להקשיב, ברור. אבל ויש אבל גדול. תחטטו להם בנייד, תכנסו למחשב שלהם, תפתיעו, תשאלו עם מי הם מדברים, על מה. לא שהם עושים תמיד משהו שלא טוב, אבל לפעמים שיקול הדעת שלהם לא נכון והם מדברים או עושים דברים, שאלוהים יעזור להם. או נכון יותר לכם, כי אתם תצטרכו לעזור להם.
לפעמים הילד יושב מטר וחצי ממכם, בדלת סגורה ואתם לא מבינים באיזה עולמות הוא נמצא. עולמות שיכולים להיות המקום האחרון שתרצו שהילדים שלכם יהיו. שלא לדבר על ילדים שיכולים נניח להיות מוחרמים בקבוצות הוואטאספ או בפייסבוק, שם הם מקור להתעללות בזמן אתם חושבים שהכל דבש צרעות. לא, אין פה טעות. צרעות עוקצות. אין שם דבש. זה יכול להגיע עד מוות (לצערי, לצערי ושוב לצערי, זה כבר קרה). לפעמים הילדים נמצאים מרחק כמה צעדים מכם, אבל בפועל הם נמצאים במחשב מרחק עצום מכם, מדברים אלוהים יודע עם מי (אני מניח שהוא יודע. אתם לא…), ואם לא תגיעו לעזור לו הוא עלול לעשות משהו שיפגע בו. בכל דרך אפשרית.
תתפלאו. זה השלב שאתם בוודאי צריכים לשבת, אז קחו כסא. הילדים רוצים שתעזרו להם, שתבדקו אותם. הם אולי אומרים: "מה אתה מחטט לי בדברים", אבל בפנים עמוק הם יודעים שזה תפקידכם. כמה פעמים ישב אצלי ילד בשיחה כמורה, מנהל שכבה ואמר לי: "ההורים שלי לא מתעניינים". זה לא שאתם לא מתעניינים, אלא שאתם רוצים להראות כהורים מתקדמים שלא מתערבים. לא מתקדמים ולא נעלי סנירקס (לא אוהב את הנעל הזו, אז לכן הדימוי). תתערבו, תשאלו, תבדקו.
יודעים למה? כי בסופו של דבר הזעקה תגיע אליכם. הם יפנו אליכם, כי הם יצטרכו עזרה ואתם הרי הכי קרובים, הכי זמינים (לפעמים גם המורים), והם באמת בדרך כלל הכי סומכים עליכם. הבנות שלי יודעות לדוגמא, שברגע האמת בכל שעה, בכל יום , כולל הושענה רבא (הקטע עם הושענא רבא היה בדיחה, להקלת האווירה המתוחה בטור הזה…), אני אהיה שם. לכן המחיר שהן משלמות זה שאני "מתערב", שואל וגם בודק. אל תגידו לי הן קטנות. הן לא. 18 ו-21 זה לא קטנות. אל תגידו לי אתה מגזים, אני לא. אין גיל לצרות במיוחד בעידן הסלולרי, מחשבי, אייפדי, טאבלטי (מה שכחתי, חטייאר שכמוני) ואין גיל לפנייה של הילדים ברגע האמת להורים. ריבונו של עולם, הרי אתם עדיין פונים להורים שלכם גם בגילכם. אז הם לא יפנו?
תציצו רבותיי וגבירותיי. תשאלו מה עשו ועם מי דיברו ואם אתם מזהים משהו חדש, מישהו חדש, תשאלו. אל תתביישו. הבושה הזו תעלה לכם אח"כ ביוקר. תשמעו לי, האמא "החטטנית", או האבא "החופר", כמו שהם בוודאי ישמחו "לברך" אתכם, יהפכו בשעת צרה, לאמא ואבא "הגב החזק" שלהם, "חבל ההצלה". מניסיון.
ואל תשכחו. אלה הילדים שלכם. שלכם!
