"כל פעם שדלת הבית נפתחת, אני מדמיינת שבן נכנס פנימה עם החיוך המיוחד שלו"

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, העיר אשדוד מצדיעה ומרכינה ראש לזכרם של 275 בניה ובנותיה שנפלו מאז הקמת המדינה ועד היום. בן וענונו (19) נפל באסון הנגמ"ש בסג'עייה במבצע "צוק איתן", והרעיד את ליבה של העיר אשדוד. אילן ושרית וענונו, הוריו של בן, פתחו השניים את ליבם והסכימו לשתף את תושבי העיר ברגעים הקשים שהם עוברים בשמונת החודשים האחרונים

זה ממש לא מפתיע שבן וענונו ז"ל, אחד משבעת חיילי גולני שנהרגו באסון הנגמ"ש בסג'עייה, הפך לאחד מסמליה של העיר תוך זמן קצר כל כך. בכל זאת, מדובר בצבר אשדודי, בן לשתי משפחות שורשיות ומוכרות היטב בעיר הנמל, מצד אחד משפחת וענונו, מצד שני משפחת בן שטרית. בן אומנם עבר לעולם שכולו טוב בגיל צעיר מאוד, כשהוא בן 19 בלבד, אבל נדמה שהוא ניצל כל שנייה בחייו כדי להטביע חותם, עם האופי הווינרי שלו, עם טוב ליבו ועם החיוך המנצח שלו שכולם זוכרים.

בחייו הקצרים בן הצליח להזיז הרים, להילחם בדרכו שלו בכמה זירות ובכל פעם ניצח. כך לדוגמא, רשם הישג בקרב מול עודף המשקל, ומנער שמן ששקל 119 קילו, תוך שנה ירד 43 קילו, בדרך להיות נער שרירי, חטוב וחתיך, רק כדי להגשים חלום ולהתגייס לגולני. גם בשירות הצבאי בן הצטיין בכל מקום בו צעד, התנדב לפני כולם לכל משימה, וכך למרבה הצער מצא את מותו, בזמן שהתעקש לעלות על הנגמ"ש המיושן מימי מלחמת וייטנאם, מסע ממנו כבר לא חזר.

בן הותיר זוג הורים שבורים. האב אילן, איש עסקים מצליח, מעולם לא היה איש של דיבורים, אלא איש של מעשים, של נתינה, של חסד. מאז מותו של הבן הבכור הוא ממעט במילים עוד יותר, ובכל זאת בכל benvaפעם שפוצה את פיו, אומר דברי אמת חיים. כך למשל, עד היום אני לא מצליח לשכוח את המשפט הקצר שאמר אילן בלוויה של בנו האהוב ("מעולם לא אמרתי לך את זה בן, אבל הייתי מטורף עליך"). רבנים אמרו משפטים חשובים, פוליטיקאים ניחמו עם מילים מרגשות, הסבא המדהים יצחק בן שטרית הספיד את נכדו עם משפטים קורעי לב, אבל המשפט הזה של אילן לא יכול להישכח בשל הפשטות שלו, בשל הטון הכנה והמצמרר, משפט שנאמר ברגע הקשה ביותר שעבר אב המשפחה בחייו.

מצד שני, ניצבת לה שרית וענונו, האמא הצעירה (38) והמרשימה, שנאלצת להתמודד עם אסון שכזה, עם בן בכור שהיה מחובר אליה לחבל הטבור עד יומו האחרון. הם נראו כמו אח ואחות, כי בכל זאת שרית הביאה את בן לאוויר העולם כשהייתה בת 19 בלבד, ולא רק במראה הם היו דומים, אלא גם באישיות. היו מדברים 4-5 פעמים ביום בטלפון, בן היה מתייעץ איתה בכל דבר, משתף אותה בסודותיו הכמוסים וסומך על שיקול דעתה של האמא האוהבת והמחבקת. זה היה חיבור בלתי ניתן להתרה, חיבור שהתבסס לעיתים בהבנה עיוורת של מבט, של מילה, ועתה שרית מרגישה בודדה בעולם כשלקחו לה את בנה בכורה, את הנפש התאומה שלה.

ולמרות זאת, אילן ושרית מדדים קדימה, נאלצים להמשיך הלאה, כי יש עוד שלושה ילדים מדהימים שצריכים אותם בכל רגע, ולצד ההנצחה והזיכרון של הבן היקר והאהוב, צריך לאסוף את השברים ולהתחיל להתאושש. ביום ראשון בערב הגעתי לבית משפחת וענונו ברחוב כנרת, בית בו ביקרו בשמונה החודשים האחרונים עשרות אלפי מנחמים מכל קצוות הארץ, כולל נשיא המדינה, הרמטכ"ל היוצא בני גנץ, שרים, חברי כנסת ועמך ישראל שבאו לחזק ולהזדהות עם המשפחה הכואבת. דקות אחדות לפני בואי, הגיע מנכ"ל משרד החינוך והעניק להורים את תעודת הבגרות של בן. "הוא התעקש לסיים את הלימודים עם בגרות מלאה, וגם במשימה הזו הוא הצליח", אומרת שרית בגאווה ומראה לי את גיליון הציונים המרשים של בן.

לאורך השעתיים שחלפו חיש מהר, שרית הייתה הדומיננטית בשיחה, אבל גם אילן השמיע את קולו בנקודות מסויימות וסיפק לי זווית נוספת להכיר את אופיו המיוחד של בן ז"ל. שרית התחילה וסיפרה על החיבור לאילן מגיל צעיר, על כך שהוא הגיע לבית הוריה לבקש את ידה עוד לפני שמלאו לה 18, והיו צריכים אישור מיוחד מהרבנות כדי לעמוד מתחת לחופה, אישור שכבר לא קיים במציאות הישראלית בשנת 2015… כבר לאחר שלושה חודשים של חיי נישואין, שרית נקלטה להיריון, והזוג וענונו לא ידעו על מין העובר עד שבן יצא לאוויר העולם. "בכל צילומי האולטרא סאונד בן סגר עם הידיים את חלק הגוף התחתון, ולא היה ניתן לראות האם מדובר בבן או בבת. בני המשפחה צהלו ושמחו שהבינו כי מדובר בבן, ולכן הוחלט לקרוא לו בשם הזה…

"תזכרו שאני הולך לקרבי, מהיום אני מתחיל מהפך"
"בן היה ילד מיוחד, מדהים ביופיו, ילד של פרסומות עם שיער בולנדיני וחיוך כובש. כל מי שראה אותו יושב בעגלה לא יכל להמשיך מבלי להתעכב כמה שניות, זה היה ממש מדהים", נזכרת שרית. לאחר שנה ותשעה חודשים נולדה האחות רון, ובגלל הפרש הגילאים הקטן, בן ורון היו חברים טובים שגדלו ממש ביחד.

בן למד בבית הספר היסודי הרוא"ה, והמשיך למקיף י'. לאחר הבר מצווה בן סבל מבעיית משקל, שהלכה והתעצמה עם השנים עד שהגיע לשיא שלילי של 119 קילו. רק בסוף כיתה י' הוא החליט לקחת את עצמו בידיים, בזכות דבר אחד – הצו הראשון שקיבל מלשכת הגיוס. באותם ימים בהם בן עדיין אכל בורקסים ופיצות בכיף גדול, הוא אמר להוריו: "תזכרו שאני הולך לקרבי, מהיום אני מתחיל מהפך". שרית הגיבה בחצי חיוך וענתה לו: "אין מצב, זו משימה בלתי אפשרית לרדת 40 קילו". בן הבטיח וקיים, נכנס למשטר אימונים מטורף בחדר כושר, אמר שלום לבצקים וכל חודש נפרד לשלום מ-4-5 קילו. תוך מספר חודשים בן השיל 43 קילו ונראה כמו דוגמן, עם שרירים בכל חלק בגוף.

כבר אז בן סימן לעצמו את יחידת גולני כמטרה מרכזית, ולמרות זאת יצא לגיבוש בסיירת דובדבן הנחשקת. בן עבר כצפוי את הגיבוש בהצלחה, וברגע שהקצין הודיע לו כי הוא התקבל ליחידת העילית של הצנחנים, בן הדהים את הקצין בזמן שויתר על מקומו בסיירת. "אני רוצה גולני", אמר ועשה.

יום הגיוס של בן, ה-17.11.13, היה מיוחד אפילו יותר מהבר מצווה שלו. שרית משחזרת: "היה שם עוצמות ורגש שאי אפשר לתאר. אילן העדיף שלא להגיע כי הוא לא יכול להתמודד עם פרידות ובן הבין אותו. היינו בלשכת גיוס עם בן, והרגשתי גאה בכך שהבן שלי מתגייס ליחידה קרבית. לצד הגאווה היה חשש גדול, כבר שם משהו זז אצלי, הרגשתי לחוצה מאוד, אבל לא רציתי לומר דבר לבן כי זה היה החלום שלו".

מתחילת השירות בן זכה לקבל תעודות הצטיינות לאורך כל המסלול, הוא נבחר לתפקיד קשר מ"מ והמפקדים זיהו את הפוטנציאל שלו כאחד שיכול להגיע רחוק מאוד בצבא. האב אילן נזכר: "מסייעת גדוד 13 עלתה לקו בחרמון, והם ביצעו את התרגיל המוכר בגולני לכבוש את החרמון. מדובר במשימה קשה מאוד, עם קושי בנשימה בגלל המקום הגבוה. בן עלה עם פק"ל מלא תוך 18 דקות לראש החרמון, הישג נדיר שהדהים את המפקדים שלו. חיילים רבים עם פק"ל חלקי לא הצליחו להשלים את המשימה במשך דקות ארוכות מאוד".
גם במסע הכומתה בן בלט, וזכה בתעודת הצטיינות. במעמד המרגש הזה, החששות של שרית החלו להפוך לעוצמתיים יותר: "המ"מ החליט להעניק לבן את הכומתה שלו. מדובר בכומתה שהייתה בעבר של מפקד שנהרג בקרב, כזו מדוגמת ובעלת משמעות. אני נלחצתי מזה וביקשתי מבן שלא לחבוש אותה, אבל הוא ענה לי: 'מה יש לך? זו גאווה גדולה, אני גולני וזו הכומתה שלי'. כמובן שכיבדתי את הדברים שלו, אבל כבר באותו הלילה לא ישנתי טוב".

"אמרתי לאילן שמשהו לא מרגיש לי טוב"
שרית הייתה בקשר רציף עם בן, גם בימים האחרונים לפני אסון הנגמ"ש. היא משחזרת את הדרמה שהתחוללה בנפשה לפני האסון הכבד: "לילה לפני, בן התקשר אלי והודיע לי שתוך 24 שעות הם נכנסים לשטח. הייתי בלחץ נוראי ובכלל היינו באילת. אני והילדים ברחנו מהאזעקות יחד עם המשפחה שלי, ואילן החליט שהוא נשאר בבית. לא הייתי רגועה באילת, ממש סהרורית, כל רגע חיפשתי לדבר עם בן אבל היו היה בשטח הכינוס בגבול ליד עזה, ודיבר איתי רק שהיה יכול. בן התייבש יום לפני האסון, והאחות רצתה לחבר אותו לאינפוזיה. בן התחמק מזה, כי ידע שדבר שכזה ימנע ממנו להיכנס לעזה. הוא שתה כמויות של מים וחזר לעצמו. באחת השיחות בינינו, בן האשים אותי בכך שהתייבש: 'בגלל שאת מתפללת כל הזמן שלא אכנס פנימה, זה קורה לי. אני לא אוותר, אני מחכה כבר להיכנס פנימה'. חזרנו מאילת ואמרתי לאילן שמשהו לא מרגיש לי טוב. בלילה שמעתי תנועה ערה של מטוסים והבנתי שקורה משהו. לקחתי מפה והצבעתי לאילן על סג'עייה, אמרתי לו בן עכשיו נכנס לשם. אילן אמר שזה לא קורה עכשיו, והכל בסדר. התחושות שלי היו חזקות מאוד, משהו הרגיש בי שהבן שלי בסכנה".

אילן וענונו: "תפסתי את הראש והבנתי שקרה לנו אסון, הגעתי הביתה וראיתי את כל אשדוד אצלנו בבית"
אילן וענונו: "תפסתי את הראש והבנתי שקרה לנו אסון, הגעתי הביתה וראיתי את כל אשדוד אצלנו בבית"

שרית ממשיכה לתאר: "רק בשעה חמש בבוקר נרדמתי ותוך שעה התעוררתי. הייתי ממש על הפנים, התנהגתי בצורה מוזרה, כי לפני זה הייתי רואה חדשות כל רגע, בודקת מה קורה בלחץ, ובבוקר הזה לא רציתי להדליק טלוויזיה, לא רציתי לשמוע כלום. בשלב הזה מישל, אח של אילן, העלה פוסט בפייסבוק על תקרית קשה ברצועת עזה וביקש מכולם להתפלל. הוא כמובן לא ידע שבן היה בתקרית, והרגיע אותי מאוחר יותר כשאמר לי שבדק ובן לא היה בתקרית הזו. למרות הדברים של מישל, התחושות הרעות לא השתנו, התחלתי לסדר את החדרים, לארגן את הבית, כאילו בתת-מודע מחכה שהקצינים יגיעו עוד מעט ואדאג שהבית יהיה מסודר".

"הגעגועים לא מרפים, הכאב הופך לחד יותר"
אילן מספר מה עבר עליו באותם רגעים: "דיברתי עם בן כמה ימים קודם לכן, והוא אמר לי שיש לו בעיה עם הטלית שלו, בדקתי וראיתי שיש 7 פתיליות. רק מאוחר יותר ששמענו שנהרגו 7 חיילים בתקרית, תפסתי את הראש וראיתי שהיו סימנים מקדימים לאסון הזה. מהבוקר קיבלתי טלפונים, ולא הבנתי מה קרה שכולם מתעניינים בבן, הרי אמרו לנו שהוא לא ברשימת הנפגעים, אבל הטלפונים לא הפסיקו. יצאתי להתפלל בקבר של הצדיק בבית העלמין, ובינתיים כל אשדוד הגיעו אלי הביתה מבלי שאני יודע על זה. הייתי בכביש בני ברית ויהודה אבידן התקשר אלי. לא עניתי בשיחה הראשונה, ובפעם השנייה עניתי, אבל יהודה לא שם לב ואמר למזכירה שלו: 'את בטוחה שזה הבן של אילן וענונו? פה הבנתי שקרה לי אסון, עצרתי את הרכב, תפסתי את הראש וחייגתי לשרית, אחותי פנינה ענתה ושמעתי צעקות. נסעתי לכיוון הים, הייתי שבור, מבולבל וכולם מתקשרים אלי. ברבע לשתיים הגעתי הביתה וכל אשדוד הייתה אצלי בבית".

שרית מספרת על הרגעים הכי קשים בחייה: "מרגע לרגע הבנתי שקרה אסון, אבל אף אחד לא דיבר איתנו. היו מלא טלפונים, שאלו שאלות אבל לא היו לי תשובות, למרות שידעתי שקרה משהו. אבא שלי היה למטה והוא הראשון שפגש את הקצינים שבאו לבשר את הבשורה הקשה. הוא צעק והתמוטט. הבת שלי רון רצה למטה לראות מה קרה, ובינתיים הבת של מישל עלתה ואמרה לנו: 'יש 3 קצינים למטה'. כאן הבנתי שהחיים שלי נגמרו, הבנתי שבן שלי היה באסון הגדול הזה, שהבן היקר שלי כבר לא יחזור".

va3

שרית מספרת מה עובר עליה בחודשים האחרונים: "אין יום שאני לא חושבת עליו, מדמיינת לעצמי שהוא חוזר, שדלת הבית נפתחת ובן נכנס פנימה עם החיוך המיוחד שלו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל כל יום אני מרגישה שהוא יחזור בסופו של דבר. את ראש השנה וסוכות עברנו יחסית בסדר, כי עדיין היינו תחת ההלם של המקרה, לא הבנו מה קורה. בפסח החלטנו שאנחנו נוסעים לעבור את החג בפסח, ומהרגע הראשון לא הפסקתי לבכות. לאחר 4 ימים אני ואילן חזרנו לארץ, לא יכולתי לשבת בשולחן החג, בן היה חסר לי ברמות מטורפות. הגעגועים לא מרפים, הכאב הופך לחד יותר".

ולצד כל הכאב הזה, יש משהו אופטימי בזכות הרב יאשיהו פינטו. שרית אומרת: "אין יום שהרב פינטו לא בוכה על בן, הוא מחזק אותנו בצורה מדהימה, מדבר איתנו יום-יום, שעה-שעה. אני לא צריכה פסיכולוג או כדורים נגד דיכאון, הרב מדבר איתי ונותן לי את הכח להמשיך עם דברי החוכמה שלו. אני לא יכולה לראות את הפגיעה ברב, מדובר באישיות שאין כמותה בארץ ובעולם, קודש קודשים, הוא זה שמחזיק אותנו בימים המטורפים שאנחנו עוברים".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך