פסק דין נדיר, שהתקבל לפני כשנה, הכיר בנכותו הנפשית של חייל צה"ל מאשדוד, לאחר שלקה במחלת נפש עקב תנאי דחק מהם סבל בשמירות. במשרד הביטחון לא אהבו את ההחלטה, וערערו עליה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בערעור, טענו נציגי משרד הביטחון כי שמירה היא עניין טריוויאלי, איננה אירוע חריג הגורם לדחק, ודומה באופיה לשמירה באזרחות. בנוסף, נטען בערעור כי התביעה לא הראתה שום מובאה מהספרות הרפואית אשר מצביעה על קשר בין קור לבין התפרצות של מחלות נפש.
מנגד, טען עו"ד יואב אלמגור, שייצג את החייל בתביעה ובערעור כי "יש להצר שפעולה צבאית מובהקת של שמירה, הפכה ביד משרד הביטחון לעניין טריוויאלי שקיים גם באזרחות, ועל כן אינו מיוחד לשירות". הערעור נדון בפני הרכב של שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי: יהודית שבח, שאול שוחט ויונה אטדגי.
השופטים בחנו את קביעותיו של ביהמ"ש השלום, ולא מצאו בהן דופי. בפסק הדין ציינו שופטי המחוזי כי "בקביעות העובדתיות, המתייחסות לתנאי השמירה של החייל, עת הוצב לבדו בלילות ארוכים בבונקר נטול אמצעי חימום, גם כשהועבר לשמירות ליליות במשאית ללא יכולת תנועה במשך שעות ארוכות, הוכח היסוד הסובייקטיבי (של הנכות)".
עוד ציינו שופטי המחוזי כי "אין מחלוקת על קיומה של עבודת שמירה גם בחיים האזרחיים, כגון שמירה בבית ספר, בקניונים, בבתי קולנוע וכיו"ב, אלא שהחייל לא קבל על עצם השמירה הצבאית, אלא על תנאיה החריגים".
"מדובר בשמירות מתמשכות שבוצעו בתנאים חריגים ומיוחדים ורווי מתחים", ציינו השופטים בפסק דינם. "בנוסף לפחדיו, נאלץ החייל להתמודד גם עם הקור באמצעים פרימיטיביים כמו ניילונים ושכבות ביגוד נוספות, וסבל מחרדה פן ייתפס כשהוא נרדם על ידי מפקדיו".
השופטים ציינו עוד, כי הניסיון להשוות בין תנאי השמירה הקשים והמיוחדים שהוכחו בעיני החייל, לבין שמירה בסקטור האזרחי הנעשית בתנאי נוחות "אינו במקום". לפיכך, נטען, הוכח גם היסוד האובייקטיבי.
לגבי היסוד העובדתי-רפואי ציינו השופטים כי החייל אובחן כסובל מהפרעה סכיזואובססיבית שפרצה במהלך השירות. "מדובר במחלה המקננת באופן רדום בגופו של אדם, ומתפרצת בנקודת זמן מסוימת. מומחי הצדדים אינם חולקים על ההנחה הרפואית המקובלת, לפיה תנאי דחק יכולים לגרום להתפרצות, אלא שמומחה משרד הביטחון שולל קיומם של תנאי דחק", נרשם בפסק הדין.
לעומת זאת, ציין המומחה מטעם התביעה כי בחיי האזרחות הגמישים יחסית השכיל החייל טרם שירותו להתמודד עם חרדות ולחצים, שנבעו מחרדת בחינות ומקושי בשינון החומר הלימודי. לעומת זאת, הוא כשל במשימה בתנאים הבלתי גמישים של הצבא. המומחה קבע, כי לו מצבו היה מאותר ומאובחן בזמן וכראוי, יתכן כי מחלתו כלל לא הייתה פורצת, או שמתפתחת בצורה קלה יותר.
בסיום פסק דינם קובעים השופטים כי בהיעדר כל תיעוד רפואי על הפרעה נפשית כלשהי אצל התובע טרם גיוסו, ובהתחשב בעובדה שסיים את לימודיו עם בגרות מלאה, השלים לימודי נהיגה וסיים בהצלחה קורס טכני טרם הועבר לבסיסו, הם מוצאים לנכון לדחות את ערעור משרד הביטחון, ולהותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום. כך, נקבע כי יש להכיר במחלת הנפש של התובע, ככזו שנגרמה בעקבות ובמהלך שירותו הצבאי.
