נמאס לי שנמאס לי!
מסכימים איתי שמספיק "נמאס לי" אחד, מתוך כל הרשימה הזו, כדי להרגיש אי-נוחות? ואם יש יותר מאחד, מה מרגישים אז? ושאלת השאלות היא: מה בוחרים לעשות עם זה?
המשותף לכל הרשימה ה"מפוארת" הזו, הוא הריחוק שבני זוג מתחילים להרגיש. ריחוק שמעיד בדרך כלל על היעדר השקעה בקשר ועל נקודות דימיון משותפות כמו רצונות, הנאות וכדומה, שהיו ונעלמו עם הזמן. כאשר זוג מאבד את הנקודות המשותפות שהיו להם, הם מפסיקים בשלב מסוים להתייחס לרצונות, לצרכים, למחשבות ולהנאות המשותפות, וכשהמצב נמשך שנים ללא ניסיון לתקן אותו, הם יכולים להפוך ממש לשני זרים החולקים בית אחד.
בני אדם מרגישים קרובים זה לזה כשיש ביניהם מגע פיזי ורגשי, וכאשר אלה כבר לא קיימים הם מתחילים להרגיש ביניהם את הריחוק שהולך וגובר. בעקבות כך, גם אין את האנרגיות המתאימות להשקיע, לשמר ולטפח בקשר הזוגי את תחושת השייכות זה לזה, ואת התקשורת הפיזית והרגשית.
אנשים שנמצאים בזוגיות ארוכת טווח יכולים להעיד על תחושה שבני הזוג שלהם כבר לא שומעים אותם, לא רק ברמה השמיעתית הפיזית, אלא ברמה עמוקה יותר של הקשבה. ההרגשה ש"אין לי מקום, ולא מתייחסים למה שאני באמת רוצה ומבקש/ת", תופסת לפעמים מקום מרכזי בשגרת החיים הרגילה. מאבקים של אגו, מי צודק, ועד כמה כל אחד עושה את התפקיד שלו כראוי, לא רק שפוגעים בהנאה מהזוגיות, אלא מרחיקים וגורמים לתחושת ניכור.
אותה תחושת ניכור, המביאה לתסכול, גורמת לאותו צמד מילים "נמאס לי" להתבטא ולפרוץ החוצה. זהו ביטוי למצב של "הגיעו מים נפש", של "אני לא יכול/ה לשאת יותר את המצב". זהו סוג של זעקה לעזרה, כשלא תמיד מאמינים באמת שיש דרך לשפר את המצב.
בשלב זה עומדות בפניכם שתי אפשרויות בחירה: 1. להרים ידיים, לומר נואש ולתת לאנרגיות השליליות לדרדר את המצב למקום של "אין מוצא" וחוסר אמונה שדברים יכולים להיות אחרת. 2. לקחת אחריות על החיים שלכם, לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות לצמוח מתוך המשבר, ולפנות לעזרה מקצועית שיכולה לתת לכם כלים מעשיים, יומיומיים להתמודדות אישית וזוגית.
בהצלחה!
שלכם, ריקי
