חכם סידי

אמא שלי…

אמא שלי שהייתה דלת שתמיד הייתה פתוחה עבורי לא איתי יותר. היא הלכה לעולמה (ומה עם עולמי?) לפני ראש השנה. הטור הזה הוא לכבודה, לזכרה. ואולי הוא עבורי. דרך לנסות להקהות את הכאב. יותר לא אהיה ילד של מישהו. תשמחו עם הוריכם בחיים פחות חשוב שתבכו עליהם אח"כ.

כשהייתי ילד בן 5, אני זוכר את זה כמו היום, למרות עברו 4 עשורים ועוד מאז, נגשתי לאמא שלי. דינה סידי. נישקתי את לחייה ואמרתי לה, בתמימות של ילד: "אמא אני תמיד אהיה כאן עבורך". משפט של ילד לאמו. 45 שנה אחרי, לא אוכל לנשק את אמא שלי. היא איננה איתי. אימי הלכה לעולמה לפני ראש השנה (איז ביטוי נוראי, הלכה לעולמה. ומה עם עולמי. עם מה אני נשאר?) אבל הילד ההוא שהיום הוא בן 50. עמד במילתו. זו הנחמה היחידה שלי. וגם היא לא נחמה.

אמא שלי שהייתה עבורי דלת פתוחה ללא תנאים, שלא שאלה למה? איך? מתי? שתמיד הייתה שם בכל רגע קשה בחיי והיו רבים כאלה, שתמיד ידעתי שאצל אמא שלי תמיד יפתחו לי, איננה. הדלת הזו נסגרה לי לתמיד. אמי נפטרה ואני לא מוצא מנוח. מנסה בעזרת המלים האלה אולי. אבל לא מצליח.

אמא שלי, איננה. אבל אני מרגיש שאני איננו. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי על אמא, אבל לא הכרתם את אמא שלי. חבל. כי אמא שלי היא מי שאני, היא המקום היחיד שהרגשתי בו שלא משנה מה עשיתי זה יסתיים בחיבוק. עכשיו הידיים ריקות. החיבוק לא מקבל את האחיזה מהצד השני. זה חסר לי בכל הכח. כמו שלחיבוק אוהב של אמא יש כח.

אמא שלי חיה עבור ילדיה. אמא שלי חייה עבור אבי, עד מותו לפני 29 שנים. לא ראיתי אהבה כזו של גבר ואישה. חיפשתי אותה מאז, את האהבה הזו אבל לא מצאתי אותה. לא התפשרתי גם אם זה עלה לי לפעמים בפרידות. כי ידעתי שיש אהבה כזו גדלתי לתוכה. רציתי גם. כשאבי נפטר האהבה עברה אלינו הילדים. עכשיו גם אם אחפש אהבה כזו לא אמצא כמותה. זה נקבר לי עם אמא שלי.

אמא שלי. אמא שלי לא הכירה את המילה לא. כל דבר שאני או אחי ואחותי פנינו אליה, תמיד הסתיים בכן. לא משנה אם זה גרם לה קושי, היא תמיד אמרה כן. גם אם זה לפעמים היה על חשבונה. זה היה כן. כן שידעת שהוא מהמקום הכי כן. כן בעולם שבוא אנו חיים שברובו מתחיל בלא.

אמא שלי. אמא שלי שבכל אירוע חשוב בחיי רגע לפני אני ואחריי בנותיי שיחיו, היינו פונים לקבל ברכה ממנה. כאילו ידענו שבלי הברכה שלה, זה לא יקרה. עכשיו הברכה הזו לא תהיה. ברור לי שהיא תבקש עבורי ממקומה שתבוא עליי הברכה, אבל אני רוצה את הברכה שתבוא ממנה.

אמא שלי. אמא שלי הייתה עסוקה בלתת לתת אהבה בעיקר. לכל מי שרק ביקש ולפעמים גם למי שלא ביקש. אמא שלי הייתה אוזן לאנשים. הייתה עבורי "קיר האמת" שלי. הכותל המערבי שלי. אבל אצלה זה לא היה לדבר אל הכותל. זה היה לדבר אל הנפש הגדולה שלה. שהכילה את כולנו. מקום שידעתי שבו אוכל להגיד הכל ולא ישפטו אותי.

אמא שלי. לא נשארה לבד לעולם. מי שמכיר אותי יודע שאני חושף את מעיי בטורים שלי. הפעם אני חושף את ליבי. לא השארתי את אימי ולו חג אחד או אירוע אחד מרכזי לבדה. אחד. במשך 29 שנים. בזה אני גאה. זה אולי הדבר המחזק ביותר שניתן לילד כשהאדמה הארורה לוקחת את היקר לך פנימה ושואבת ממך עוד פיסה מהחיים.

אמא שלי. אמא שלי ידעה שבכל עניין אהיה שם עבורה. ככה זה צריך להיות. בכל דבר ועניין. הייתה לי הזכות שזה יקרה. אני מציע לכם, מודיע לכם, מורה לכם, תהיו שם. זה חשוב עבורם. הם היו שם עבורכם. ליבי היה קר כשראיתי קרובי משפחה שבוכים על קברה. לא מצמצתי פעמיים לעברם. אמרתי בקול חנוק וגם בקול רם, כי אני הייתי מעדיף שישמחו עם אמא שלי, שהיא גם אמם או סבתם ולא יגיעו לבכות על קברה. הייתי רוצה לראותם מגיעים אליה בחייה ולא מגיעים אחרי מותה לצווח שכולם ישמעו. לי זה לא הזיז. ההפך רק ניכר יותר.

אמא שלי. אמא שלכם או אביכם אם הם עוד שם. תהיו שם. תהיו שם. אל תשאירו אותם בחג או בכל זמן אחר לבדם. תאמינו לי. אולי זה נשמע לכם עוד משפט בנאלי, אבל מדובר במשפט חיים. כי אח"כ לא תוכלו לראותם יותר וחלק מכם לא יוכל לראות את עצמו על כך.

אמא שלי. את חסרה לי. אמא שלי זה הטור הכי חשוב של חיי אבל דווקא הוא מציין מוות. מעתה לא אהיה יותר הילד הקטן של מישהו. ולא, אין לזה גיל. להיות הילד של אמא. אין. עכשיו לראשונה בגיל 50 אני כבר לא ילד.

אמא שלי. ספרתי עלייך לכולם. אבל עוד לא אמרתי כלום ממה שאת היית.

אמא שלי.

תגובות

להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

למעלה

'); ?>
'); ?>
'); ?>
'); ?>
'); ?>
'); ?>

'); ?>
'); ?>