מתנדב איחוד הצלה מסניף לכיש העלה לרשת החברתית פוסט מרגש, שגרם לרבים לתמוך בו בגבורתו להתנדב למען הציבור, הסיפור האישי הכואב שעומד מאחרי התנדבותו בארגון ההצלה גרף שיתופים ולייקים רבים, וחשבנו שגם אתם תרצו לקרא על הגבורה והנתינה למען האחר.
הכירו את אדם גוסטבו זילברברג – אדם תושב אשדוד, בחור צעיר ונמרץ בסך הכל בן 25, נולד בארגנטינה ועלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן 5 בלבד.
התגוררו כשנה בבאר שבע ומשם עברו ישירות לאשדוד, אדם שירת שרות צבאי מלא כלוחם ביחידת כפיר שם גם עבר קורס חובש קרבי ובהמשך עבר הכשרה של חובש בכיר.
כיום אדם משרת כלוחם בשרות קבע במשמר הגבול בעוטף ירושלים ומתמודד לא פעם מול פורעי חוק ומחבלים, ובנוסף לזה גם משרת מילואים פעיל.
לפני קצת יותר מחצי שנה הצטרף להתנדב באיחוד הצלה באשדוד, מיד עם כניסתו לארגון התקבל באהבה גדולה ע"י שאר המתנדבים וכבש באישיותו השקטה והצנועה.
אדם מתנדב פעיל ויוצא לעשרות קריאות חירום ברכבו הפרטי וזוכה להציל חיים רבים וגם מתנדב כחובש מלווה במשמרות באמבולנס של איחוד הצלה שפעיל בעיר.
השבוע זכה אדם להצטרף ליחידת העילית של איחוד הצלה "יחידת האופנולנסים" וקיבל אופנולנס (אופנוע אמבולנס) איתו יציל חיים בצורה מהירה יותר.
היום כתב אדם פוסט מרגש במיוחד בעמוד הפייסבוק האישי שלו וחשף את מה שהוביל אותו לתרום בלי סוף למדינה ומה שהוביל אותו להגיע ולהתנדב באיחוד הצלה.
הפוסט המרגש נכתב כך: "למה אתה עושה מילואים?"
"למה חתמת קבע?"
"למה אתה עושה מילואים אם אתה בקבע?"
"למה אתה מתנדב באיחוד הצלה?"
"למה אתה לא נח וזהו?"
"למה? למה? למה? ככה!"
לפני שנתיים איבדתי את סבתא שלי, אחת הדמויות שהערצתי והערכתי בחיים בעלת סיפור חיים מרתק. נאלצתי להיפרד ממנה מרחוק, בלי להיות קרוב בחודשים האחרונים, בלי היכולת לקפוץ לשאול לשלומה, בלי היכולת לדאוג ועם כעס עצמי על זה שלא התקשרתי לדבר איתה כמה ימים לפני הסוף.
הרגשתי שאת הימים האחרונים סבתא שלי עברה במן בדידות. אחותי היתה שם איתה כל הזמן ועשתה מעל ומעבר ואנחנו בארץ עקבנו והתפללנו לבשורות טובות, שבסוף לא הגיעו.
אני יודע לקבל את החיים ואת העובדה שבסופו של דבר לא חיים לנצח – אבל עדיין היו הרבה דברים שהיו יכולים להיות שונים בכל מה שקשור לרפואה ולטיפול מסור שאולי מי יודע- היו יכולים לשנות קצת את מה שקרה.
ביום העצמאות האחרון, ממש לפני כמה חודשים בזמן השהייה שלי בחו"ל הוזמנתי לתת כמה שיחות ובמה לשאלות באחד מהתנועות הנוער על ישראל. מי שמכיר אותי טוב יודע כמה אני אוהב את המדינה (למרות שהיא לא מושלמת), וזכיתי לספר על כל הדברים הטובים שקיימים פה – על החיילים ששומרים, השוטרים, אהבת חינם, הדאגה אחד לשניה, על איך קיבלו אותי את אחותי ואת ההורים שלי במדינה כשרק הייתי בן חמש, על איך הפייסבוק מוצף במעשים טובים, על חתונות ריקות מאנשים שתוך שעה מגיעים מאות זרים לשמח חתן וכלה, על איך בוכים כאן על אנשים שלא הכרנו ונלקחו בגלל שנאה ועל איך אנשי רפואה מגיעים לכל מקום ומטפלים כאילו מדובר באנשים הכי קרובים אליהם.
לפני שבוע, אחרי כמה חודשים של התנדבות באיחוד הצלה קיבלתי אופנולנס וזכיתי להצטרף לחוד החנית של רפואת החירום בארץ. הצטרפתי לאלפי המתנדבים שמגיעים לכל מקום, בכל שעה לכל אירוע אם זה קרוב או רחוק.
ככל שהכרתי יותר את המתנדבים ואת הארגון ככה חשבתי יותר על סבתא שלי – על כמה חבל שלא היה מישהו כזה שהגיע אליה וטיפל בה.
ללא ספק המדינה זכתה בכמות עצומה של מצילי חיים שעושים עבודת קודש ללא תמורה וגם זכתה בארגון שנותן את כל הכלים האפשריים כדי להצליח להציל חיים.
תמיד אפשר לעשות עוד משהו קטן בשביל האחר!
"קח כל מה שאתה צריך, תן כל מה שאתה יכול."
