סיפורי ניצולים לספר כדי לחיות

סיפורם האישי של אברהם נלסון והרמן יעקובסון על ילדות שלא היתה במהלך השואה

בשנים האחרונות נפגשתי עם ניצולי שואה המתגוררים כיום באשדוד, אשר סיפרו לי את סיפורם האישי. ניצולי השואה החיים בינינו, היו ילדים בזמן מלחמת עולם השנייה, אבל ילדות לא הייתה להם. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה "אשדוד אונליין" מעלה את סיפוריהם של אברהם נלסון והרמן יעקובסון, אשר לפני שש שנים היו חלק מקבוצת משתתפי תיאטרון עדות בבימויים של עזרא וצילה דגן. במסגרת תיאטרון עדות הועלו סיפוריהם בהצגה בהשתתפות תלמידים ממקיף ז'

היהודי הנודד
אברהם נלסון מבקש ממני לשאול אותו לפשר שם משפחתו, וכשאני שואלת "למה?" הוא עונה: "לא יודע. אין לי אף נפש מצד אבי". אברהם, נולד בפולין בעיירה וישקוב באזור לובלין. התמונה היחידה שיש לו עם אימו היא מלפני המלחמה. "דודתי הגיעה לארץ, וכשהיא נפטרה מצאתי את התמונה", הוא מספר. " המלחמה פרצה כשהייתי בן 4. אמי, רייזל שושנה, היתה אלמנה צעירה, אבי נפטר כנראה לפני שנולדתי ונקראתי על שמו. אגב, השם הזה היה מאוד 'מוצלח' בנדודים, כי ברוסיה קוראים לך בשמך ובשם אביך ואני הייתי אברהם אברמוביץ' – אין יותר יהודי מזה… כשאבי נפטר אמי חזרה לבית הוריה, שם גדלתי עם סבתי. אמי נסעה להתפרנס בוורשה, וכשפרצה המלחמה הייתי אצל סבתא ובזכות זה אני חי. אמא שלי היתה בגטו ורשה ושלחה לי מכתבים, בזמן שאנחנו הסתובבנו כפליטים. אחרי שנתיים המכתבים נגמרו והיא נגמרה. סבתי ואני ועד כמה משפחות ברחנו מהגרמנים, ותחילה היינו בביאליסטוק ברוסיה הלבנה".

אתה זוכר משהו מגיל 4?
"אני זוכר שתי תמונות. הראשונה, עצרו אותנו פרשים גרמניים ביער. הם פרמו שמיכות שלנו כדי לחפש אוצרות. אלה שמיכות שהיו ממולאות בנוצות, ואני זוכר יער של נוצות. כולם עומדים בשורה והנוצות מסביב. תמונה שנייה שאני זוכר הוא שהיינו בגורן ובאו גרמנים ובכל פעם נכנסו אליהם כמה לתחקיר כדי לבדוק אם יש זהב וכסף. הם קרעו לי את הנעליים כדי לחפש זהב, ואחרי זה היו לי נעליים שלא יכולתי ללכת בהם. כשפרצה המלחמה נגד רוסיה, ב-41', העבירו אותנו לסיביר, שם היו תנאים איומים. המבוגרים עבדו בכריתת עצים והשיטו אותם בנהרות. אני זוכר שכדי שהאף שלי לא יקפא מהקור, כיסו לי את הפנים".

מתי עלית לארץ?
"כשנגמרה המלחמה כל המשפחה חזרה לפולין, וכל הגורמים היהודים, הג'וינט ועליית הנוער אספו, את כל היתומים היהודים. הם הציעו לנו להיכנס למסגרת של יהודים. נקלטנו בבית ילדים, היו מדריכים שהגיעו מישראל, וכך הסתובבנו באירופה שלוש שנים במסגרת של בתי הילדים ובאוקטובר 48 אני וסבתי הגענו לארץ".


ארבע שנים במחנה ריכוז

הרמן הרשל יעקובסון, נולד בסאטמר ברומניה. "הוריי גרו 65 ק"מ מסאטמר, והגיעו ממשפחות עניות", הוא מספר. אביו היה פעיל במפלגה הקומוניסטית, שאז היתה במחתרת, ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. "בתחילת 39' כשהייתי בן 4, החליט אבי לעזוב את המקום. המפלגה שלחה אותו לבוקרשט שם קיבל עבודה והחליף שם. הקומוניסטים ברומניה חשבו שאם יברחו לכיוון ברה"מ אולי יקבלו אותם יפה. אלפים שהיו התארגנו ונסענו באופן לא חוקי. כשהגענו לרוסיה השלטונות אמרו 'פה יש לנו הרבה קומוניסטים הייתם צריכים להישאר שם.

אתם מרגלים לכו לסיביר'. לקח לנו חודשים להגיע לסיביר, ברכבות, בקרונות של פרות. אבי הצליח לברוח מסיביר והגענו לאוקראינה לעיר צרנוביץ. שבועיים אחרי זה באו הגרמנים. לגרמנים עזרו ז'נדרמים רומנים ששמרו עלינו, וכל פעם היו לוקחים שיירות ששלחו למחנה ריכוז. בקרונות היתה צפיפות ותוך 3 שעות רבע מהאנשים מתו. משם לקחו אותנו ברגל עוד 100 ק"מ אם לא יותר. בקרון אבי ואחרים עשו ערימה מהגוויות מתחת לפתח אוורור, ואנחנו הילדים עמדנו מעל הגוויות כדי לנשום אוויר. הגענו למקום בשם אטאקי. היינו צריכים להגיע לנהר נייסטר, ובצד הנהר היה מקום מפגש של רפסודות. ישבנו בתוך הבוץ על יד המים. העבירו אותנו ברפסודות שיכולות להכיל 30-40 אנשים. אם מישהו נפל לנהר – הוא מת כי הם היו קפואים.

herman ima doda

אני ראיתי איך 2 ילדים נפלו והאבא רצה להצילם וגם נפל והם נשארו במים. באותם הזמנים חיי אדם היו שווים פחות מזבוב. בצד השני אספו את כולם לשיירה ארוכה מאוד, כשראש השיירה הגיע לעיר מוגילוב, הסוף עדיין היה בנקודת היציאה. לקחו אותנו למקום להשמדה. באמצע העיר בסמטאות התחילו לברוח מהשיירה. הז'נדרמים היו על סוסים אבל בסמטאות לא יכלו לשמור, ואנשים ברחו. כמובן שאם תפסו אותם- ירו בהם. היו עלינו תצפיות מלמעלה ושמעתי שיורים עלינו כשאנחנו ברחנו. אבי, אמי, אני ועוד זוג עם ילד, ברחנו למקום שבו היו יהודים שהחזיקו דלת פתוחה. נכנסנו, ועד שהגיעו אלה שחיפשו אותנו, הדלת כבר היתה סגורה. עד שיצאנו מהמחבוא אחרי שבוע החליטו הגרמנים לשים גדר מסביב עם שמירה ועשו גטו.

הם ידעו שהתחבאו בעיר יהודים מהשיירה ואת המקומיים הוציאו משם. אבי והחבר ירדו לשפת הנהר, שם היה משק חקלאי עזוב. גרנו באחד החדרים כל הארבע שנים עד שהרוסים הגיעו לשם. בארבע שנים האלה הלכתי יחף, במקום נעליים אמי קשרה סמרטוטים. את בארות המים הרעילו ואת הברזים סגרו. כילדים הלכנו בחושך לנהר לקחת מים. ב-44' הגיעו הרוסים הראשונים למקום. אלה היו יחידת פרטיזנים. במחנה שלנו מכל האלפים במחנה מוגילוב-פודולסק נשארו פחות ממאתיים, ואני ביניהם. הרוסים החליטו שכל מי שלא מסוגל לעבוד משוחרר, אבל את הגברים הצעירים לקחו לעבודה. אבי שלח אותנו לחברים במולדובה והתאחדנו

רק אחרי קרוב לשנה. חזרנו לבוקרשט, ורק ב-45 הגענו חזרה לעיירה שלו בחזרה, 65 ק"מ מסאטמר. הייתי בן 10 עם שיער לבן כמו איש זקן בשל חוסר בתזונה ובגלל לילות הפחד.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך