"מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה, לפיכך אין לראות במחלתך כתאונת עבודה", כך טענו במוסד לביטוח לאומי במכתב הדחייה לבקשתה של המורה להכיר במחלתה כמחלת מקצוע.
על פי התביעה שהגישה האישה באמצעות עו"ד דוד פייל ואושרה קידר נגד המל"ל, היא עובדת כמורה במשרד החינוך, משרה מלאה בת 24 שעות שבועיות בהוראה פרונטלית. במהלך עבודתה נאלצה לא אחת להרים את קולה לעוצמות גבוהות כדי להשתלט על עשרות הילדים בכיתה.
ב-2012 החלה לסבול מצרידות. רופא אף אוזן גרון אליו הגיעה על מנת לבדוק את הצרידות, אבחן אצלה יבלות במיתרי הקול. נוכח אבחנה זו, נאלצה המורה לעבור לעבוד לטענתה, בחצי משרה בלבד. ד"ר יונתן להב, מומחה לכירורגיה של מיתרי הקול והפרעות בבליעה, בדק את האישה במסגרת התביעה, וציין בחוות דעתו כי היבלות בין היתר גורמות לבריחת האוויר, וכי לאישה יבלות על רקע שימוש ממושך ומוגזם בקול.
לדברי עו"ד פייל, אין מדובר בפגיעה פתאומית, שכן היבלות נוצרו משימוש יומיומי בקולה, במשך 10 שנות עבודתה.
בית הדין האזורי לעבודה, שהתביעה הגיע לפתחו, החליט למנות את פרופ' דב אמיר מומחה אף אוזן גרון, על מנת שיכריע האם הצרידות נובעת מעבודת המורה או לא. פרופ' אמיר קבע בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בסבירות של מעל 50% בין מחלת הצרידות של האישה לבין עבודתה.
"השפעת העבודה כמורה גדולה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים", ציין פרופ' אמיר, והוסיף כי צרידותה של המורה נובעת ממאמץ יתר בשימוש בקול בעת עבודתה, ועל כן טוב אם תשקול החלפת מקצוע. עוד קבע פרופ' אמיר, כי הצרידות של התובעת עקב עבודתה היא תוצאה של פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות, כשכל פגיעה הסבה לה נזק זעיר, עד שהצטברות כל הנזקים הזעירים גרמה לצרידות.
לדבריו, הגרון לא בנוי לדיבור במשך 4-5 שעות ביום מול כיתה של 40 תלמידים, כאשר המורה במתח ורוצה לשלוט על הכיתה, ובמיוחד בחינוך המיוחד או כמחנכת, כפי שעבדה התובעת.
"לא כל המורות נפגעות, זוהי ביולוגיה, לא מתמטיקה", הוסיף פרופ' אמיר. "אין שום סיבה אחרת לנזק למיתרי הקול שלה, פרט לדיבור המאומץ. היא אינה מעשנת, ומיקום היבלות מעיד על כך שנוצרו עקב דיבור מאומץ".
כבוד השופט תומר סילורה, שדן במקרה, ציין בפסיקתו: "קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון, ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה, יועץ רפואי מטעם בית הדין", בשל כך, פסק השופט כי דין התביעה להתקבל, יש להכיר במחלת הצרידות של התובעת ככזו שנגרמה עקב עבודתה. בנוסף, פסק השופט כי על המל"ל לשאת בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 5,000 שקלים.
לדברי עוה"ד פייל, עתידה המורה להופיע שוב מול ועדת רפואית של המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבוע את שיעור נכותה, שישליך על הגמלה אותה היא אמורה לקבל מהמוסד.
