בבקשה. אני מבקש. משתוקק..שיתחיל כבר.
אני משה סידי. או בשם הידוע יותר "חכם סידי" מודה: אני אוהב הרבה דברים. החל מדברים פרטיים כלה בדברים כללים. אבל רק לדבר אחד יש לי תשוקה. תשוקה בלתי נשלטת. לא, לא לנשים, זה אני אוהב, אני מתכוון למשחק הזה נו עם הכדורגל שרצים אחריו 22 שחקנים, שנחלקים לשתי קבוצות והמטרה להכניס את כדור העור לתוך ריבוע מרושת. משחק שכל רגע ממנו הוא עונג…כן, כן – כדורגל.
הכדורגל הוא הדבר הכי פשוט והכי עממי שיש בעולם כולו (ובוודאי גם בפלנטות אחרות, אם קיימות, שבהם יש חיים. כי בלעדיו אין חיים). לא פשוט להיות פשוט. את זה לא אני אמרתי, אמרו לפניי. חכמים ממני. הגדולה של הכדורגל היא שלא צריך יותר מידי "אמצעים" כלכלים לשחק בו. הכל פשוט בו. יש לך כדור? אתה תארגן כבר שערים מכל הבא ליד (כשהיינו קטנים הפכנו למומחים לאבנים שטובות להיות קורת שער וכאלה שפחות) ויש לך משחק שמספיק לכל השכונה. מינימום שהופך למכסימום.
לא סתם הכדורגל הוא הכי פופולארי בעולם. תראו מאיפה יוצאים כוכבים כאלה גדולים, דווקא ממקומות שבהם אין כסף גדול. שחקנים כמו ניימאר שנמכר במאות מילוני דולרים, מגיע מברזיל ועל ברזיל ומצבה לא צריך להרחיב את הדיבור. הכדורגל הוא חלק מנוף ילדות כמעט של כולם. זיכרון ילדות מתוק שכולנו תמיד רוצים לחזור אליו ומספרים, כן בתשוקה של ילד בן ,10 איזה שחקנים היינו צריכים להיות. כי בנינו כולנו, אוהבי הכדורגל, שחקנים מתוסכלים שרוצים להיות על הדשא במקום ה-11 שלנו ולהראות להם שאת הדשא אפשר וצריך לאכול…חלק מאיתנו למען ניצחון הקבוצה מוכן גם לאכול את הדשא תרתי משמע…יודעים מה גם את שחקני היריבה, למרות שאנחנו מבינים במודע שזה קניבליזם. עובדה שכל פעם שמשיהו מהקבוצה השנייה נפצע אנחנו פוצחים כמו חבורה של "קברנים" בשיר הפופולארי: "הוא מת הוא מת הוא מת הוא מת".
די אני כבר אני משתגע בבית מאז ה-20.5 אז ראיתי משחק אחרון בליגת העל. הקירות סוגרים עליי, הנשימה נעתקה ממני ויש לי קוצר. די תנו לצאת למרחבים הצפופים, לאצטדיון לא רוצים את מנעמי הבית (גם אם ברור לנו שנעשה את הפיפי הבא שלנו על קיר ליד עוד כמה אנשים זרים לנו לגמרי).
מה זה? כמה אפשר לא לראות את המשחק הזה מקרוב? מה עם ריח הדשא, השחקנים האווירה, הצעקות, הקללות? כן הקללות. הן חלק בלתי נפרד "מהציוד" שמביאים למשחק הכדורגל. אני משתוקק לזה. אל תגידו לי עכשיו היו לך 3 משחקי גביע הטוטו (כן אתם שומעים נכון, יש נימת זלזול בדבריי). מי שמבין בכדורגל ואתם מבינים, מבין שזה כמו להגיע למסעדת שף ולהזמין צלחת של גרנולה. די אנחנו מחכים "לסטייק"…למנה העיקרית, לליגה. (עוד אהבה שלנו…אוכל…. במגרש ייקחו מאיתנו על טרופית ונקניקיה מחיר שיאלץ אותנו להתייעץ עם מנהל הבנק שלנו, לפני כל ביס).
יש בתשוקה הזו לכדורגל משהו ממכר. תשאלו כל אוהד ואוהדת כדורגל. אנחנו מגיעים למגרש יושבים בצד הנכון של הקבוצה שלנו, בצבע הנכון כמובן. מחכים, ואז זה מגיע…הכדור של הקבוצה שלנו עובר איזה קו שמשיהו סימן (לעיתים עקום) ונכנס בין 2 קורות ומשקוף ולפעמים אפילו נוגע ברשת שמחברת בניהם. אז בעקבות האירוע הזה קורה משהו לגוף שלנו שמאבד שליטה על עצמו ומתחיל להוציא מאיתנו צעקות, צרחות תנועות, דברים שלא ידענו בכלל שקיימים אצלנו. אנחנו מחבקים אנשים מזיעים שחלק לא ראה מים זמן רב, לפעמים מתנשקים איתם (הלו, הלו רק על הלחי המזיעה), למרות פצעים בולטים…רק כי הם לובשים את הצבע הנכון.
החיבוקים והנשיקות לאוהדים לידנו, לפעמים עם היכרות שטחית, מעלה תמיהות על אופיו של האדם. אתה יכול לריב עם אשתך/אמש'ך, הילדים ש"ך, על כלום ובאותה מהירות לנשק אדם משופם בשנות השישים לחייו רק כי הוא לידך במגרש. למה? כי לזה אנחנו מחכים. לגול. מי שלא ראה שמחה לאחר גול לא ראה שמחה מימיו. ומי שלא מבין מה שאמרתי עכשיו, שיפסיק לקרוא ויעבור למדור אחר.
אותו דבר אגב הפוך. אנחנו יכולים לקלל בקללות גם הן נוראיות (וסליחה מראש) או לשנוא שנאה יוקדת את הקבוצה היריבה ואוהדיה. כמה פעמים אנחנו במהלך המשחק מקללים את האמא שלהם גם אם אין לנו היכרות איתה בכלל. למה? כי הם העזו לקלל את אחד משחקנינו, או לפצוע אותו. לא משנה שאותו שחקן מחר ילבש חולצה אחרת. כרגע הוא אצלינו, הוא שלנו ואנחנו שומרים עליו. למה? ככה. אנחנו לא טיפשיים. רק חולי אהבה ותשוקה.
ובנינו, שאיש לא ישמע, התשוקה האמיתית לסמל לקבוצה שלנו היא נחלה שנותרה רק לאוהדים. אנחנו לעולם לא נחליף קבוצה. נחליף אישה/גבר, בית, מכונית, נחליף עולם, אבל את הקבוצה שלנו לא נחליף לנצח. אני עד מותי (עוד הרבה זמן טפו טפו), אוהד את מכבי יפו. גם כשהיא לא הייתה קיימת, לאחר שהרשות לבקרה תקציבית (אלוהים רואה הכל אל תדאגו) הורידה אותה ורק אותה לליגה א' ואח"כ לליגה ג' (עד שזכיתי להקימה מחדש לפני כעשור), אהדתי רק אותה. שמרתי אמונים לתשוקתי הראשונה. עד אז לא העזתי לקפוץ באף גול של אף קבוצה אחרת. לא יכולתי. הגוף שלי לא זז. כנראה המח שלנו צריך את התשוקה לקבוצה שלנו ורק לשלנו בכדי להגיב בצורה בלתי ניתנת לשליטה. אין דבר כזה שתי קבוצות. אין פשוט אין. ומי שלא מבין. לא קשור לענף.
אני מחכה כבר שהאיש עם המשרוקית יוציא (בשבת בעזרת השם. למרות שזה בשבת אפשר להגיד בעזרת השם. זה באישור הרב סבבה…גם הוא חולה על כדורגל) את התשוקה שלי אל הפועל. כמה איקסים אני יכול לסמן על לוח השנה. הם כבר הגיעו לקיר. די נמאס. לא רוצה לראות לא משחקי הכס, לא משחקי טריוויה ולא לשרוד עם הישרדות. אני רוצה את הדבר האמיתי. אני רוצה את הכדורגל. אולי תשרוק כבר אדוני..כי אחרת אאלץ שוב לבדוק את עברה של אמא שלך…כי השופט הוא…אחרת לא היה שופט, מה, לא? סתם הוא בן של אמא שלו….
הרצל קביליו ז"ל, שוערה האגדי של מכבי יפו (אהובתי לנצח) כתב פעם בשיר שלו "עוד שבת של כדורגל": "בעיה של פסיכולוגיה, שמה של מחלה. יא כדורגל מה עשית מה?"….צודק. חתיכת מחלה. אבל כזו שלא רוצים להחלים ממנה…
בבקשה. אני מבקש. משתוקק…שיתחיל כבר.
וחכם סידי אומר: "אל תחכו לדקה ה-90…..בחיים".
