אני חולה על פרסומות. בחיי. עוקב אחריהן. מחלה, מה לעשות. זה עדיף על אובססיות אחרות. אני יודע להעריך פרסומות חכמות. אחת הפרסומות הטובות מהסוג הזה, שאני זוכר, הייתה למכונית "אלפא רומיאו". פרסומת שבשורה אחת אמרה הכל: "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי…". כמה חוכמה, כמה נכון, כמה ממצה. עכשיו יש לי שאלה. אבל תענו רק את האמת. לפחות לעצמכם. כמה מכם מרגישים שהם הולכים לעבודה חוזרים וחוזר חלילה… ועייפים מהמרדף הזה של החיים? האמת… אל תענו. עזבו. לא רוצה לגרום לכם לאי נחת.
כן, קוראים לזה עבדות מודרנית, זה רק כאילו אנחנו לא עבדים, אבל אנחנו עבדים לקדמה. אנחנו עבדים לאוטו נוסף, לבגדים, לעוד נייד, לעוד ארץ שנבקר בה 3 ימים ונחשוב שגילינו את אמריקה, עבדים לבית (בישראל ממש, אבל ממש עבדים לקירות ולבנק), עבדים לעוד, עוד עוד ועוד… למה? כי אנחנו רוצים להיות כמו כולם. שיהיה לנו הכל והרבה מזה… אבל בעצם… אין לנו כלום.
נער הייתי וגם זקנתי (אם 50 זה זקנתי, כיום). אני זוכר שההורים שלי הסתפקו במועט וכך גם אנחנו. לא היה לנו אוטו, לא הייתה לנו טלוויזיה בכל חדר (כן רק אחת רחמנא לצלן), ההורים יצאו לעבודה (ולא שניהם תמיד), חזרו בשעה נורמאלית, לא עבדו בעוד 1000 עבודות וכולם היו מאושרים… תשאלו את בני גילי ואלה שבסביבת הגיל, אם לא היו מאושרים בילדותם? ומה היה לנו? טלפון נייד? לא. מכונית? לא. אפילו לא רישיון נהיגה עד לאחר הצבא (היום מי שלא מוציא בגיל 17 נחשב למסכן). האמת לא היה לנו הרבה, אבל היה לנו המון. היה לנו אחד את השני. קראנו לזה משפחה.
היום מה? היום כל ילד רוצה שיהיה לנו נייד, אופניים חשמליים, מותגים, פיפ"א 9000 או פלייסטיישן, אקס בוקס (וואלק מגיע להם וואחד בוקס…), את זה ואת זה וגם את זה ועוד את זה. ואנחנו ההורים, שוכחים שאנחנו הורים ולא מפעל לייצור כסף וקונים ומשדרגים ומחליפים וזורקים ולא מתקנים (פעם היו מתקנים ולא זורקים ואולי זו הבעיה של הדור הזה, כולל בחיים האישיים, כן בחיי הנישואין. תחשבו על זה…), ונותנים וקונים ושוכרים ורוצים עוד ושלא יחסר, כי להוא יש ולזו יש ושיהיה לילד ושיהיה גם לילדה… הלוווו דיייייייייי… תעצרו. אתם לא רוצים לרדת מהסחרור הזה?
די, זה תלוי בנו. פשוט בנו. גם לא היא תשובה. לא צריך 100 טלוויזיות בבית. מספיקה אחת. ההיפך, כולם ישבו יחד כמו פעם שהיינו כולם מכונסים סביב הטלוויזיה בשישי לפחות, שהייתה מדורת השבט שלנו.
לא צריך לשדרג טלפון כל שנה או שנה וחצי, אפשר כל 3 שנים ויותר. הרי ההבדל הוא בין מצלמה כזו לכזו או בעצם באמת בפוזה שכל אחד מילדנו עושה עם הנייד החדש, וזה על הגב שלנו.
לא חייבים מותגים, אפשר גם בגדים אחרים יפים. הבגד שיהיה נקי הוא החשוב. תנסו להיזכר מתי קנו לכם מותג כשהייתם ילדים. מותג? חחח הצחקתם… לי את הנעל שקנו לי ביפו בגיל 7 ונקראה "נעלי גביע" והייתי מאושר כי קנו לי נעל חדשה ולא תיקנו. הייתי מאושר כאילו זה היה האמא של האבא של המותגים. מה קרה לי שלא היה לי מותג? לא גדלתי? ההיפך, גדלתי וידעתי להעריך כל דבר.
לא צריך חו"ל כל שנה. ישראל מדינה יפה מאוד. לא יקרה כלום אם תיסעו לחו"ל עם המשפחה פעם בכמה שנים. חו"ל זה פה ממש ממול, כמו שאומר השיר, זה לא יברח. ילד בגיל 10 לא חייב לנסוע לחו"ל, הוא ייסע כבוגר. הכל בסדר. בקיצור, הבנתם. תאטו את "מרוץ החיים". תאטו. עבורכם.
יש מחיר יקיריי, את המחיר אתם משלמים. המחיר הזה שאתם מגיעים בכל יום לבית הממושכן שלכם, כשאתם גמורים וכי עבדתם בעבודה השנייה או השלישית לכם, לא גומרים את החודש, חייבים לבנק עשרות אלפים, לא ישנים בלילה מהחשבות ומתעוררים מהשעון המעורר שבאייפון 7 אס פלוס החדש שלכם, או סמסונג 8 שקינתם "במחיר מציאה"… אתם לא יכולים להרשות לעצמכם את כל מה שקניתם בכסף רב, אז בוודאי לא יכולים להרשות לעצמכם לישון שינה שקטה שלא עולה דבר, כי בבוקר תצטרכו לעבוד, לשלם, לשלם לעבוד וחוזר חלילה.
כן, כן, שמעתי כבר את הטענות כנגד. אז מה, אתה לא קונה? לא, לא תמיד. אז מה אתה רוצה לעצור את הקדמה? לא, אני רוצה רק להאט אותה. אז מה, אתה רוצה שנגיד לילדים שלנו לא? כן תגידו, אז הם יעריכו את הכן כשהוא יהיה אפשרי. כן, יקירי, לא המצאתם את הגלגל. תבדקו אותי. בעצם הרי אתם אומרים את זה לעצמכם כל בוקר שאתם קמים לעוד יום של "עבדות". את זה אתם אומרים רק לנפש שלכם שאיש לא שומע. בנינו.
ויודעים מה, אנחנו מסתכלים על הורינו שהזדקנו ולפעמים מבקרים אותם. לפעמים אומרים מה אתם מבינים בכלל? אתם דור ישן, הקדמה לא הגיעה אליכם. אבל שוכחים, שהם גידלו אותנו ולא אנחנו אותם, הם עשו עבודה לא רעה בכלל… ויודעים מה הם גם חיו… לא רק נשמו.
