זה היה יותר ממסע בזמן. זה היה מסע נוסטלגי, מסע שורשים מוסיקלי, שלקח אותי הרחק לגיל 13, שם ראיתי את משינה לראשונה על במה. זה מסע שהחזיר אותי לרגעים היפים בתקופת הנעורים, רגעים שלא יחזרו אבל הם מספיק עוצמתיים בשביל להעלות זכרונות מתוקים. זה היה מסע מופלא לא רק של הלהקה הגדולה בישראל כי אם של למעלה מ-4,000 צופים, בגילאי 20-50, שלא נחו לרגע, שרו את כל מילות השירים מבלי לטעות, התרגשו והלהבו כאילו הם בני 16 מול מושא הערצתם.
בשנת 1992, כשהייתי תלמיד כיתה ח' במקיף ג' נתקלתי יום אחד בפוסטר שהציף את לוחות המודעות בעיר ובישר על הגעתה של משינה להופעה באשדוד. היה זה במסגרת סיבוב ההופעות לאלבומם החדש דאז, "מפלצות התהילה", וההופעה התקיימה במדשאה של הקאנטרי קלאב בחוף י"א (עליו השלום). הימים, ימי תחילת הניינטי'ז העליזים, כשהסאונד ששלט בתחנות הרדיו היה של להקות רוק יוצאות סיאטל ואחרות, נירוונה, פרל ג'אם, גאנס נ' רוזס… השנים בהן התפתח הטעם המוזיקלי שלי, ומשינה בהחלט היילתה חלק מההתפתחות הזו. 7 שנים לאחר צאת אלבומם הראשון "משינה", והלהקה ספרה כבר את האלבום החמישי, מה שהביא להתרגשות רבה בקרב החברים והעובדה שנזכה לראותם על הבמה באשדוד.
23 שנים חלפו מאז, אבל אני זוכר כמעט כל פרט מאותה ההופעה, בעיקר את העובדה כי הגיעו ליהנות מהארוע הזה רק כמה עשרות אשדודים, שאמנם רקדו ועשו שמח בקדמת הבמה, אבל אי אפשר היה שלא להרגיש את האכזבה מהכמות הכללית של הקהל. שנה חלפה, משינה הוציאה את האלבום השישי "שיא הרגש", אבל בשביל לראות אותם בהופעה נאלצנו לנסוע עד לפסטיבל ערד, או לליל אהבה בצמח, שהאמת היו אלו חוויות לא רעות בכלל. בשנת 1995 כמה חודשים אחרי צאת אלבומם "להתראות נעורים שלום אהבה", הדהימה הלהקה את המדינה כשהודיעה על התפרקותה אחרי 10 שנות פעילות ו-7 אלבומים. הוכרז על מופע פרידה במסגרת פסטיבל ערד ביולי 1995, ולא היה לנו ספק שנהיה שם! היה זה הערב השני של הפסטיבל והיינו כבר בפנים בשעה שלהקת טיפקס הייתה על הבמה למופע חימום. בשלב מסוים הפסיקו את המופע וזמן קצר לאחר מכן התברר לנו כי אסון התרחש בשערים עקב הדוחק הכבד ושלושה נערים קיפחו את חייהם. המופע בוטל. לאחר פגישה של חברי הלהקה עם בני המשפחות של ההרוגים הוחלט על קיום הופעה נוספת ואחרונה של הלהקה בפארק הירקון, בחודש אוקטובר של אותה השנה. גם שם כמובן שהיינו, חבורת בני נוער מתבגרים בגילאי 16-17, שהולכים לחלוק כבוד אחרון ללהקה שליוותה את פסקול חייהם בשנים האחרונות.
כשהלהקה הודיעה על איחוד בשנת 2003 זה כבר לא היה ממש זה. בגרנו והתבגרנו, רכשנו לעצמנו אהבות חדשות, טעמים חדשים. גם לא היינו אותם מתבגרים מתלהבים שמחפשים ללכת להופעות חיות רק כדי להזיע בשורות הראשונות. גם האלבומים ה"חדשים" שהוציאה הלהקה לא ממש דמו לקו המוסיקלי הקודם, לא באמת יכלו להתחרות בקלאסיקות הוותיקות, ולמען האמת גם לא כל כך הצליחו במצעדים או במכירות. ועדיין, באיזשהו מקום חבוי בלב, נדלק אור עם הוודע על חזרתה לפעילות של הלהקה. הלהקה הופיעה מאז באשדוד, במסגרת פסטיבל הים התיכון וגם במשכן לאמנויות הבמה, אבל שום דבר לא ישווה למה שהלך אתמול באמפי. הצמרמורת התחילה עוד לפני המופע. בתור לקופות ובכניסה, בכל מקום ראיתי פרצופים מוכרים. חברים לכיתה, שכנים לשעבר, אנשים אותם פגשתי מתישהו ב-36 השנים האחרונות. את חלקם לא ראיתי 10, 15 או 20 שנה, הם הסתכלו עליי ואני עליהם, לפעמים זה היה מלווה בהנהון קל בראש או בנפנוף מנומס לשלום, אבל זה בהחלט לימד על האווירה שהולכת להיות שם בפנים.
הלהקה עלתה באיחור קל, אך מהר מאד גרמה לכולם לסלוח וסחפה את הקהל לתוך מסע מרתק בן 30 שנה. מסע אליו הצטרף במפתיע זאב נחמה שפרץ באמצע השיר "אהובתי" להפתעת הקהל וליווה את המופע שבמהלכו אף בוצעו שלושה שירים של אתניקס, שפעלה במקביל למשינה כמעט לכל אורך הדרך. השילוב היה מפתיע, מרגש ואף מוצלח בצורה יוצאת דופן. לעתים נדמה היה שאתניקס עצמם לא יכלו לבצע זאת טוב כל כך. מסע שכלל שירים מהאלבום הראשון ("רכבת לילה לקהיר", "עתיד מתוק", "בלדה לסוכן כפול"), השני ("שלח לי מלאך", "אנחנו שניים"), השלישי ("ברחובות שלנו", "אהובתי"), הרביעי – העמותה לחקר התמותה ("למה לי פוליטיקה עכשיו", "אחכה לך בשדות", "הכוכבים דולקים על אש קטנה"), השישי – להתראות נעורים שלום אהבה ("להתראות נעורים שלום אהבה", "תחזור תחזור", "את לא כמו כולם") מהשביעי והשמיני, אלו שאחרי האיחוד, אני לא חושב שהיו שירים ועל האלבום החמישי דילגתי בכוונה. מפלצות התהילה זוכרים? במשך כל המופע תהיתי אם יהיו שירים ממנו. אולי "את באה לבקר" או "הכל התחיל בנאצר"? שאלתי את גיסי שעמד לידי. ואז, בשיר האחרון של המופע, ההדרן של ההדרנים זה קרה. "אין מקום אחר", השיר שזכה לעדנה מחודשת הודות לגרסת ההופעה החיה שהוקלטה ב2005 ונוגן מאז באינספור רחבות ריקודים בגרסאות אלקטרוניות שונות, היה הסיום הכי טוב שיכלנו לבקש למופע הזה. כי באמת, באותם רגעים, לא רציתי להיות בשום מקום אחר.
תודה גדולה למשינה ותודה למי שהביא אותם אלינו.
