א', היא אישה כבת 50, גרושה, אם לילד ומפרנסת יחידה. א' עבדה במשך שלוש שנים בהוסטל באשדוד שבו מתגוררים אנשים עם מוגבלות שכלית. א' הועסקה במקום כמדריכה שיקומית, למרות מוגבלות מסוימת בשל ניתוח גב שעברה, היא מעולם לא ביקשה הקלות, ועיקר עבודתה היה במבנה עם מעלית במתחם ההוסטל שהיה אמור להתאים למגבלותיה גם אחרי הניתוח.
במאי 2015 לקתה א' בלבה ועברה ניתוח השתלת קוצב לב. לאחר חצי שנת מחלה, שבמהלכה התחלפה מנהלת ההוסטל במנהל חדש, הגיע הרופא התעסוקתי של קופת החולים יחד איתה אל ההוסטל ותיאר למנהל המקום את הצורך בהתאמות עבור א', שהייתה בטוחה מצדה כי אם תחזור ותוצב בבניין עם המעלית, לא תזדקק להקלות נוספות. אבל המנהל החדש לא הכיר אותה אישית, התעלם מהנחיות הרופא התעסוקתי ואמר לרופא כי בכוונתו להציב אותה בבניין ללא מעלית במתחם שבו גרם מדרגות ארוך מחבר בין הקומות, והדיירים המתגוררים בו עצמאים פחות וזקוקים יותר לעזרת המדריכים.
בתום תקופת המחלה היתה א' מוכנה לשוב לעבודה כרגיל, וזאת למרות ההתעמרות הגלויה של מנהל ההוסטל החדש, אבל בדצמבר 2015 הודיעה לה החברה כי היא מפוטרת לאלתר וזאת בשל "מגבלות בריאותיות רפואיות שאינן תואמות את צורכי מסגרת ההוסטל" – כך נכתב שחור על גבי לבן, בתוספת בטענות סרק על קושי בעבודת צוות ובקבלת מרות.
בנציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים, שלקחה על עצמה לייצג את א' בתיק, מבהירים כי הראיות בתיק מצביעות בבירור כי העניין הרפואי הוא שעמד במרכז סיבות פיטוריה, ולא התפקוד בעבודה. עו"ד סיגלית פורת־גורנשטיין מהנציבות, שמייצגת את א' בתיק, מאשימה את החברה המעסיקה בהפרת הוראות חוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות ובפיטורים שלא כדין, שבגינם תובעת א' פיצויים בסך 118 אלף שקל.
בנציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות אומרים כי "מכל מקומות העבודה האפשריים לא היה מצופה דווקא מהוסטל לאנשים עם מוגבלויות לפטר מדריכה לאחר שזו הפכה בעצמה עקבות אירוע בריאותי".
