"אם הייתי יכולה לבחור את חיי מחדש, והייתי צריכה לבחור בין תא משפחתי של אבא, אימא ואחות לבין המסלול שכולל את משפחת שלחון כמשפחת אומנה, הייתי בוחרת במשפחת שלחון", אומרת אתי קורוניו. אתי (28) הגיעה אל בית משפחת שלחון כשהייתה בת שבועיים בלבד. היא ואחותה בת- אל (30) היו בנות האומנה הראשונות של אסתר וחיים שלחון, אשר במשך 30 שנה טיפלו ב-34 ילדים, בנוסף לשלושת בניהם הביולוגיים. חלק מהילדים היו במסגרת אומנה יומית וחלקית, חלק הגיעו לזמן קצר כמקרי חירום, אך שישה ילדים מתוכם נשארו בבית המשפחה כ-20 שנים, והפכו לחלק בלתי נפרד, "כאילו יצאו מאותה הבטן", כדברי אסתר.
"נדרתי נדר: אם הבן יחלים, אטפל בילדים במצוקה"
אסתר וחיים שלחון, תושבי אשדוד, נישאו לפני 46 שנים. לבני הזוג נולדו שלושה בנים: ישראל (43), איציק (41) ושי (37). "כשישראל היה בן 11 הוא חלה, היה לו גידול ממאיר בשריר הצוואר, והוא הועבר לבידוד בבית חולים", מספרת אסתר. "באותו הזמן ננטשה תינוקת שנולדה עם גפיים הפוכות. לקחתי אותה אלי לחדר הבידוד וטיפלתי בה ובבן. דיברתי עם העובדת הסוציאלית והרופאים ואמרתי שאני רוצה לאמץ אותה. הם לא נתנו לבן שלי הרבה סיכויים, הוא היה צריך לעבור הרבה ניתוחים, והם אמרו שזה לא מתאים אבל, הם אמרו לי: 'תמיד יהיה לך זמן לילדים'. נדרתי נדר שאם ישראל יצא חי, זה מה שאעשה. שלושה ימים אחרי שהרופא הודיע שהילד בריא, יצאתי עם שכנה חרדית לנדור נדר ולערוך סעודה לעשרה אברכים. איך שרציתי לצאת מהבית, צלצל הטלפון והודיעו לי שיש תינוקת בת שבועיים. בזמנו היה ברובע ב' ברווחה מקום שקראו לו 'בית לכל ילד', ונרשמתי שם. אמרתי לעצמי איזה יופי אחרי שלושה בנים תהיה בת. אמרו שיש גם אחות בת שנתיים, ועניתי שאין בעיה. בצהריים אחרי הסעודה קיבלתי אותן, וככה התחלתי את האומנה. אתי היום בת 28, בת-אל בת 30. הן היו שש שנים אצלנו, חזרו לאימא, ובכל פעם שהמצב של האימא החמיר, הן חזרו אלי. לפעמים אפילו לא חיכיתי שיתקשרו מהרווחה, כבר ידעתי והייתי לוקחת אותן אלי".
"לא היו מריבות, הייתה הרמוניה ואהבה"
כאמור, במהלך 30 השנים טיפלה אסתר ב-34 ילדים. חלקם במסגרת של אומנה יומית וחלקם במסגרת אומנה מלאה. "אחרי אתי ובת-אל הגיעו אלי מאור-יהודה אח ואחות, שהיו לה בעיות נפשיות והיא התאשפזה אחר כך בנס ציונה. אחר כך הצטרף חזי, הוא הגיע כשהיה בן שנה ושמונה חודשים, ילד עם צרכים מיוחדים. היום הוא בן 27 ושוהה בהוסטל, אני האפוטרופוס שלו. הוא גר אצלי עד גיל 23, אבל עד היום כל שלושה שבועות הוא מגיע אליי לכמה ימים. אחר כך הגיע מתן. הוא היה בן ארבעה חודשים, היום הוא בן 24, נשוי ואב לילד. כשגדל, למד גננות בפתח תקווה, והיום הוא עובד עם הבנים שלי. מתן שינה את שם משפחתו לשלחון. אחריו הגיע אביחי, הוא היה בן חודש, והיום הוא בן 21. לפני עשרה חודשים הוא עבר להתגורר בהוסטל. גם אביחי הוא ילד עם צרכים מיוחדים, יש לו פיגור קל והוא עבר הרבה אבידות בחייו. הוא עשה שנתיים שירות לאומי, והיום הבנים שלי מעסיקים אותו. הוא ילד טוב, נשמה גדולה. אליהם הצטרף דניאל, שהגיע בגיל 4 חודשים, עכשיו הוא בן 22 וחצי, חייל משוחרר ששירת בגבעתי. דניאל היה אצלי שנתיים ואז חזר לביתו. אני המשכתי להוציא אותו בצהריים מהגן כמטפלת עד שעלה לכיתה א'. הוא בקשר איתנו עד היום".
שלושה ילדים ביולוגיים, כשישה ילדי אומנה שגרים באופן קבוע ועוד ילדים שמגיעים לחצאי יום או לקלט חירום. איך מסתדרים?
"עברנו לבית גדול עם גינה, לכל אחד היה את הפינה שלו. מפקח היה בא לראות ולהתפעל איך אני מורידה כל בוקר לול לגינה, וכולם משחקים באהבה. הבנים קיבלו אותם באהבה. אתי היא ילדת תפנוקים. לאיציק הייתה סבלנות, הוא היה יושב איתה ומאכיל אותה, כי היא לא רצתה לאכול. הילדים הקבועים שנשארו לזמן ארוך, 18-22 שנה כאילו נולדו מאותה הבטן. אף פעם לא היו מריבות בקבוצה הזו. במכון סאמיט, עמותה שמפעילה שירות אומנה, היו מזמינים אותי להרצות בפני פסיכולוגים. לספר איך שמרתי על יחס טוב עם ההורים הביולוגיים כדי שלא ימררו לנו את החיים. ברגע שאת מראה שלא באת לקחת את הילד שלהם, אלא לעזור, אז אפשר לחיות כמו משפחה".
"את לא מבינה איזו הרמוניה הייתה כאן", מוסיפה אתי, "באמת שלא היו כאן מריבות. הבנים שלה היו גדולים, הערצנו את איציק ושי. מילה שלהם זה היה בשבילנו ברזל. כשהם היו משחקים איתנו, היינו הולכים אחריהם".
כל ההמולה והתעסוקה סביב הילדים לא הפריעה לך, חיים?
"אסתר היא אישה דומיננטית. אני לא בעניינים, אני לא מפריע לה ולא מתערב. היא לקחה את זה כאתגר, והנה כולם יצאו מוצלחים, ילדים טובים, נאמנים לבית ולעבודה ולכל דבר".
אבל היו גם מקרים שלא עלו יפה. למשל, הייתה נערה שגנבה מחיים כסף, והייתה בחורה בת 14 שחיתנו אותה והיא ברחה מבעלה, והיא באה עם אחותה, אבל התחילה "להתפרפר". "אמרה שהיא יוצאת לעבוד, והייתה יוצאת לבלות בלילה", נזכרת אסתר. "זה לא היה נעים. הכבוד זה דבר מאוד חשוב אצל בעלי, וההתנהגות הזו לא מתאימה במיוחד כשיש ילדים בבית".
איך מתמודדים עם פרידה מילד ששהה אצלך?
" הכאב גדול, קשה להיפרד וזה מלווה בבכי, אבל למזלי הקבוצה הקבועה נשארה אצלי כל השנים. את מתן העבירו בגיל חמש לבית ילדים, ונהייתי ממש חולה. שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסעת אליו לירושלים עם אוכל, כי הוא לא רצה לאכול שם. אחר-כך הוא חזר אלי כי הפסיכולוג אמר שאם הוא לא יחזור, הוא ימות. האימא ויתרה עליו, ואמרו לי להגיד שאני רוצה לאמץ אותו כדי שיחזור אלי, ואחר-כך להגיד שאני לא יכולה לאמץ אותו ושהוא יישאר אצלי כאומנה. אבל כשהוא חזר אלינו היו לו בעיות התנהגות שספג בשהות שלו בבית הילדים. הוא יצא מהבית שלנו וחזר אלינו שוב כשהיה בן שמונה. זאת הייתה תקופה לא פשוטה".
עבדת במקביל?
"לפני שישראל חלה הייתי סייעת בגנים. כשהייתי איתו בבית החולים רצו לפטר אותי, אבל אמרו להם שאסור. הציעו לי לנקות בית ספר, וכך הייתי הולכת בצהריים לשעתיים, מנקה וחוזרת הביתה. תמיד היה לי בייביסיטר, ועזרה משתי חברות טובות. חיים עבד בבניין, ואני זו שטיפלה ורצה. יש לי רכב, והייתי נוסעת למכון התפתחות הילד כל שבועיים עם אביחי, או לבית חולים כשהיו לו התקפי אפילפסיה".
"כל הילדים חיכו עם פרחים כשחיים חזר מהשתלת הכבד"
בשנת 97' חיים חלה בשחמת הכבד. "הוא התחיל להרגיש לא טוב, התרוצצנו בין הרופאים, ובשנת 2002 אבחנו שחיידק פגע לו בכבד, והתחילו לדבר על השתלה", מספרת אסתר. "אמנם הוא היה במקום הראשון ברשימה, אבל תמיד היה מקרה שמקדים אותו. מצבו החמיר, הוא הפך להיות אפור-צהוב, הרופא שטיפל בו ורופאת המשפחה אמרו שאין לו הרבה זמן, וכדאי שאתחיל לעשות מהומות. קופת החולים קישרה אותנו עם חברה מוכרת, לא כזו שסוחרת באיברים, ותוך שבועיים היינו בקולומביה. בנובמבר 04' הגענו, במרץ 05' ניתחו אותו. בתאריך ה-23.3 הוא ציין עשור להשתלת הכבד".
מי טיפל בילדים?
"בזמן הזה אשתו של איציק עזבה את מקום עבודתה, והם עברו לגור אצלנו עם התינוקת שנולדה להם. הם תחזקו את הבית, טיפלו בילדים, כשהרווחה מודעת לזה. לפני כן הזמינו אותם לשיחה, וקיבלו את הרושם שהם יכולים לטפל טוב בילדים. כשחזרנו, כל הילדים קיבלו אותנו בשדה התעופה עם פרחים. אסור היה לחבק ולנשק את חיים, וכולם רצו אליו והייתי צריכה להסביר להם לא להתקרב. זה היה מאוד מרגש".
"כשאתחתן ויהיו לי ילדים, אני רוצה לגור ליד אסתר"
עד לפני 10 חודשים עוד שימשה אסתר כמשפחה אומנת לאביחי. "מאז רצו להביא אלי מקרי חירום, אבל אמרתי שאני סיימתי", היא אומרת. "אני מתנדבת בגמ"ח כבר שבע שנים, פעם בשבוע סועדת נשים קשישות שמרותקות למיטה, ובין לבין עוזרת מי שצריך עזרה. ההמולה, הרעש והאתגרים חסרים לי, אבל אני בת 64, חיים בן 73, ואמרו לי 'תני גם לעצמך, תפסיקי רק לתת'. החלטתי שכל שנה, כל עוד אנחנו בריאים, אנחנו ניסע לחו"ל, מה שלא הרשיתי לעצמי לעשות קודם, ותמיד אביחי מצטרף אליי, כבר 4-5 פעמים טסנו איתו. הוא מאוד קשור אלי, כל דקה אני יודעת איפה הוא נמצא. הוא יוצא בבוקר מההוסטל, שותה אצלי קפה והולך לעבוד עם הבנים. ביום חמישי הוא מתנדב איתי בגמ"ח מהבוקר. הוא מגיע מוקדם, דואג להכניס סחורה, שלא יישארו קרטונים".
אתי מספרת כי יש חוסר של משפחות אומנה בדרום: "אור שלום ומכון סאמיט מחפשים משפחות אומנה בנרות. המטרה שלי לעורר מודעות לצורך שאנשים ירצו להיות משפחת אומנה. בסופו של דבר התוצאות טובות. כל לילדים שלה יצאו מוצלחים, גם אלה שכביכול עם קשיים נפשיים בסך הכול בסדר. כולם במסגרות, כולם עצמאיים, ומי שאין לו בעיות נפשיות עומד יפה מאוד בזכות עצמו. אחותי הנדסאית אדריכלות וגרה ברחובות, דני סיים את המועדפת ויוצא ללימודים אקדמאים, מתן נשוי ואב לילד. אני לא אגיד שזה קל לעבור מבית לבית כל פעם שאימא חולה. יחד עם זאת, אם הייתי צריכה לבחור מחדש את מסלול החיים שעברתי, לבחור בין משפחה של אבא, אימא, אחות לבין מסלול שבו נמצאת משפחת שלחון, הייתי בוחרת בשלחון. הרווחתי עוד משפחה, עוד הורים, אחים, אחיינים, גיסות שהן כמו אחיות. אני עזבתי את המרכז ובאתי לאשדוד, כי כשאתחתן ויהיו לי ילדים, אני רוצה לגור ליד אסתר שתעזור לי לגדל אותם. אני אהיה בעבודה, והיא תוציא אותם מבית הספר כמו שהיא עושה לילדים של איציק. אני לא יודעת לבשל, והילדים יאכלו אצלה. אני הבת הקטנה שלה".
כשתקימי בית, תרצי להיות משפחה אומנת?
"ביררתי, ואמרו לי שהילדים שלי צריכים להיות גדולים, הכי קטן בן 11-12, כדי שאקבל משפחה נוספת, וזה אומר עוד חזון למועד. הם רוצים שהילדים הביולוגים יהיו גדולים ולא תינוקות כדי שתוכלי להתפנות ולהקדיש עצמך לילדים האלה. אני רוצה להגיד למי שרוצה להיות משפחה אומנת שכסף זה לא פונקציה. יש תקציב מהרווחה, משלמים לגני ילדים, למשפחתונים. ילד אומנה יותר מטופל מילד רגיל, הוא מקבל פסיכולוג, שיעורי עזר. הם מחפשים משפחה חמה ואוהבת. הייתי האחות הקטנה, הקרצייה שנדבקת, ואני יודעת שאם יהיה לי פנצ׳ר בקצה השני של הארץ, יש לי אל מי להתקשר, וזה הדדי. תמיד נהיה האחד בשביל השני".
