הפעם לקראת החג אני רוצה לשנות ולו לפעם אחת (נו טוב אולי בעתיד לעוד כמה פעמים, לאירועים מיוחדים בלבד) את הטור הזה. להתייחס לסיפורים מעולם הכדורגל שחוויתי בכמעט 30 שנות עיתונות. הוצאתי את שמות האנשים והקבוצות, כי הם פחות רלוונטיים, הסיפור הוא רלוונטי. הכל אגב אמיתי אחד לאחד. נקווה שיוציא את הטוב מכל אחד ואחת מכם….
היו"ר והחייל
יום אחד, כשהיית צעיר ויפה (נו ברור שאגיד עכשיו אני רק יפה…) הזמנתי את אחד הי"ורים היותר ידועים בעולם הכדורגל, מהבכירים שבבכירים, לראיון. נפגשנו במסעדה באזור המרכז והתחלתי את הראיון. שאלות הכי בנאליות שכתב צעיר (ויפה, כן. יפה) שואל. עוד אנחנו מדברים ונכנס למסעדה חייל שישב לא רחוק אמיתי.
כשהוא הבחין ביו"ר, שקשה מאוד לא להכירו, הוא החל להקניטו. אמר לו שהקבוצה שלו לא שווה הרבה, שאין לה אוהדים ושהיא תרד ליגה. היו"ר חייך והמשיך להתראיין. אני הייתי בטוח שהוא לא רוצה לענות לחייל בגללי בכדי שלא אציין שרב עם חייל באמצע הראיון. אבל מה שקרה בהמשך הפתיע אותי ואת כל יושבי המסעדה.
החייל לא הפסיק. והמשיך לבקר את קבוצתו של היו"ר, שמצידו המשיך לחייך. מלצרית הגיעה היו"ר ביקש ממנה כמה דברים די בשקט.. לי זה נראה הזמנה לקינוח (כמה אני אוהב מתוק, אז שמחתי להזמנה..פעם הייתי רזה יותר נשבע לכם).
באיזשהו שלב, החייל הפסיק והתעסק בארוחה שלו. כעבור כרבע שעה ניגש לפתע החייל לשולחן שלנו. אני הייתי בטוח שזה הולך להיות רגע נוראי. הייתי בטוח שזה יגמר באלימות. אבל החייל ניגש לאותו יו"ר חיבק אותו, נישק אותו והיו לדמעות בעיניים. היו"ר קם חיבק אותו, ליטף את ראשו ונפרד ממנו כאחרון הידידים.
כל המסעדה הייתה בהלם. כולם לא הבינו. "מה קרה שאלתי?". "כלום ענה לי היו"ר". " מה כלום?" הקשתי. "הרי לפני רגע הקניט אותך ועכשיו בא לחבק אותך שהוא דומע?". "עזוב" ענה לי היו"ר, "בוא נמשיך. כנראה התחרט".
המשכנו את הראיון, אבל אותי ואת יתר הסועדים עניין רק דבר אחד. מה קרה פה. סיימנו את הראיון ונפרדנו. הוא הלך לרכבו ואני כשראיתי שנסע רצתי למסעדה…ניגשתי למלצרית, בניסיון אחרון לדלות פרטים, הרי לחש לה משהו.
"מה הוא אמר לך"? שאלתי אותה. "הבטחתי לא לספר" היא ענתה. אבל מיד הוסיפה "מגיע שכולם ידעו"…"מה? מה?" שאלתי "מה אמר"?…מה שאמרה לי המלצרית אח"כ, המשיך איתי שנים…"הוא שילם את הארוחה של החייל"…ענתה לי..
הפעם הדמעות היו כבר אצלי. הבנתי דבר אחד. בכל מצב בחיים, תמיד אפשר להוציא את הטוב גם מהרע…מאז אני ואותו היו"ר כבר לא כל כך בקשר…אבל כל פעם שאני שומע את שמו באמצעי התקשורת…אני זוכר להיות קודם כל טוב…
מניח התפילין
לפני יותר מעשור (איך השנים עוברות), הייתי שליח "ידיעות אחרונות", עם אחת הקבוצות בליגה ששיחקה באירופה. נסענו למדינה (לא אגיד את שמה בכדי לא לנחש את שם הקבוצה) והשתכנו גם העיתונאים עם הקבוצה במלון.
בבוקר המשחק, ירדנו לחדר האוכל ולאחר מכן הפתיעו אותנו אנשי חב"ד ששמעו שיש קבוצה מישראל והגיעו בכדי שנניח תפילין, גם כסגולה להצלחה במשחק. כולם נכנסו לאולם, שהפך למעין בית כנסת, להניח תפילין, למעט הזרים, שעלו לחדר לנוח ושחקן ישראלי שאינו יהודי, שנשאר בודד בלובי.
אנשי חב"ד שאלו אותו מדוע הוא לא נכנס והוא ענה להם: אני לא יהודי". לפתע אחרי 2-3 דקות יצא קפטן הקבוצה מבית הכנסת המאולתר במלון. ניגש לשחקן ואמר לו : "תיכנס יקירי. אתה לא צריך להניח תפילין, זה בסדר, אבל אתה גם לא צריך להיות לבד. אתה חלק מהקבוצה הזו וזה לא פחות חשוב לנו. השחקנים רוצים שתהיה איתם עכשיו. בוא שב איתנו".
כשהשחקנים ראו את אותו שחקן (היום הוא מאמן ולא נגיד את שמו) נכנס גם הוא לבית הכנסת עם כיפה…עיניהם אורו. הם לא הוציאו מילה. אבל לא היה צריך להוציא מילה. לכולם היה ברור, מה שקרה הרגע בחדר יישאר לתמיד.
מיותר לציין שהם ניצחו את המשחק. מאמן הקבוצה אמר בסיום שהוא חושב שהיחד של הקבוצה ניצח את היריבה האירופאית…
אני לא חשבתי. אני הייתי בטוח.
אליהו הנביא
את הסיפור האחרון סיפר שלי דווקא אחד המאמנים שבעבר גם אימן באשדוד. לא אגיד מי, אבל רק אספר שהוא עדיין מאמן.
יום אחד הגעתי לאימון של קבוצתו. הוא ישב כהרגלו לפני והתכונן. היינו ביחסים טובים מאוד מאוד מאוד, אז הוא הרשה לי להיכנס. סיפרתי לו על עניין אישי שלי (רואים גם עיתונאים מספרים) על חבר שרוצה את עזרתי, אבל כשרציתי בעבר את עזרתו הוא סובב לי את הגב.
"תשמע סיפור", אמר לי המאמן, "שהרב אליו אני הולך מידי פעם סיפר לי. סיפור עם מוסר השכל, שלפעמים אתה עוזר ולא יודע שאתה עוזר, אבל לא שוכחים לך את זה…"
וזה הסיפור ששמעתי אז ואני זוכר עד היום
פעם ניגש יהודי עשיר מאוד לרב ואמר לו: "אני כל שנה מכין בפסח כיסא לאליהו הנביא והוא לא בא". "תשמע" ענה לו הרב. "יש משפחה ענייה מאוד באזור. אמא וילדיה שאין להם די הצורך לעשות את הפסח. אליהו הנביא מגיע למקומות כאלה. לך תקנה להם את צרכי הפסח, תעשה אתם ותראה אותו".
העשיר כמובן רץ קנה כל טוב פלוס הגיע בליל הסדר עם המצרכים למשפחה שהודתה לו מקרב ליבה והאם אפילו נישקה את ידיו כשהיא כולה בוכייה. הוא ביקש לעשות איתם את הסדר והם כמובן הסכימו. העשיר חיכה חיכה חיכה וכלום לא קרה. לא אליהו ולא נביא…
העשיר רץ למחרת לרב ושאל: "למה אליהו הנביא לא הגיע. עשיתי כמצוותך"? ענה לו הרב: "לא ייתכן. זה לא יקרה שוב. אולי אחרת והוא הקדים אותך? יודע מה, בשנה הבאה תעשה זאת שוב רק תגיע מוקדם יותר…אין לי ספק הפעם הוא לא יתעלם מהמעשה ויגיע".
המאמן ראה שאני כולי בסיפור והמשיך: העשיר חיכה בקוצר רוח לפסח הבא ושוב קנה מצרכים מכל טוב, אפילו יותר מהפעם הקודמת. רק שהפעם הוא הגיע מוקדם יותר. הרבה יותר. כשהוא התקרב לבית הוא שמע אותם בוכים…הוא התקרב בשקט הביט מהחלון ושמע את הילדים אומרים לאמא שלהם: "אמא מה נאכל בסדר הפסח? הרי אין לנו כלום".
ענתה האימא: "אל דאגה ילדים. זוכרים ששנה שעברה הגיע אליהו הנביא והביא לנו את כל טוב לפסח?…..
"הבנת מר סידי, שאל המאמן". הבנתי…אוי כמה הבנתי…
וחכם סידי אומר: "חג שמח..והלוואי בשנה הבאה תחגגו שוב עם האנשים שאתם אוהבים"
