"איה שלי מאוד אהבה את עוזי חיטמן. היא אהבה את השירים שלו, הייתה שרה וקופצת על המיטה 'אלוהים שלי רציתי שתדע… בחלומי ראיתי מלאך'. תמיד היו לה מלאכים בידיים, היא הייתה מחזיקה קופידונים, שבוע לפני שהיא נפטרה היא באה ואמרה לי 'אימא, אני עולה לשמיים'. אני מפרשת חלומות, ובאותו הרגע אמרתי לעצמי שהילדה הולכת, והנה פתאום היא חלתה ותוך יומיים הלכה לי הילדה", כך נזכרת בדמעות אהובה אביב בבתה איה ז"ל, שנפטרה לפני 35 שנה, בתאריך ה-26.3, בדיוק ביום הולדתה החמישי, ממה שמסתמן לכאורה כרשלנות רפואית.

בועז ואהובה אביב הם מוותיקי אשדוד. אהובה הגיעה בתחילת 1957 בימיה הראשונים של אשדוד יחד עם משפחתה, כשהיא ילדה בת 13 וחצי. בועז (קלוד) היה ילד יתום בן 10, ניצול שואה, שהועלה מצרפת אל חוות הנוער הציוני. הם נפגשו באשדוד, לאחר שכחייל משוחרר מצא עבודה בבניין באשדוד. בנובמבר השנה הם יחגגו 50 שנות נישואין. הם עדיין גרים ברובע א', באחד מהרחובות הראשונים של העיר. "שנתיים אחרי החתונה נולד אבי, הבן הבכור, היום הוא בן 48. אחרי שנתיים וחצי נולדה אביטל. בועז לא רצה יותר ילדים, אבל אבא שלי בא אלי לחלום. עברו שש שנים עד שנקלטתי, עברתי טיפולים, ונולדה איה. אחרי שנתיים וחצי נולד אלון. איה נולדה בפסח והלכה בפסח, ביום ההולדת שלה בתאריך 26 במרץ והיא בת חמש. בדיוק לפני 35 שנה", אומרת אהובה.

הילדה הכי יפה בגן
"היא הייתה ילדה יפה כמו בובה, כל הזמן צילמנו אותה", מספרת אהובה ודומעת, "היו לוקחים אותה להיות שושבינה בחתונות כי היא הייתה כל כך יפה. בגיל ארבע היא נכנסה לגן ילדים דתי, ואפילו שבועז חילוני היא הייתה מבקשת שיעשה קידוש. הגענו לחג פורים, היא התחפשה לבילבי, ואלה התמונות האחרונות שיש לנו ממנה. לפני פסח היא הרגישה לא טוב, נשארה בבית, ואפילו לא הלכה למסיבת ליל הסדר שעשו בגן. המטפלת מהגן הגיעה אלינו להביא לה דברים לטעום, והיא לא יכלה לאכול. לקחתי אותה לקפלן, זה היה יום רביעי. יומיים לפני כן ביקרתי אצל רופאת ילדים שנתנה לה פניברין. למחרת ראיתי שהילדה שלי מתדרדרת. היה לה חום, הקאות, היא נהייתה צהובה. הלכתי לרופא באשדוד והוא אמר לי שאין לה כלום.

ביקשתי שישלח אותי לקפלן, והוא אמר לי 'גברת, אני רופא, לא את'. חיכיתי שתהיה משמרת של רופא אחר, דוקטור ויצמן. הוא אמר לנו לנסוע מהר לבית החולים. הוא חשד שיש לה דלקת קרום המוח. הגענו לקפלן, לילדה שלי היה קר, היא הייתה צהובה. החתימו אותי על הסכמה לקחת לה נוזל מעמוד השדרה, והרופאים ביקשו לשים אותה על ידם".

גם לפני 35 שנה יום רביעי היה יום שוק. מכיוון שהייתה שעת בוקר בועז החליט לחזור לאשדוד לעשות קניות בשוק ולחזור לבית החולים. "עוד לא הספקתי לפתוח את דלת הבית, והטלפון צלצל", נזכר בועז, "אמרו לי לבוא מהר". באותו הזמן הוציאו את אהובה מהחדר, והיא ראתה שנכנסים רופאים ומביאים מכשירים שונים כדי להציל את חייה של איה. תוצאות הבדיקה הראו שאכן איה חלתה בדלקת קרום המוח, אך עד שאובחנה עבר זמן יקר וגופה הקטן קרס, והרופאים לא הצליחו להציל את חייה. אהובה ובועז מספרים כי איה הייתה הילדה ראשונה באשדוד שחלתה בדלקת קרום המוח, ואחרי הטרגדיה, הורים רבים חששו ושלחו את ילדיהם להיבדק.

"באותו היום, כשנודע שהיא מתה, סגרו את קופת החולים. האחים שלי רצו להרוג את הרופא שזלזל בי", מספרת אהובה. "כאשר בועז הגיע הושיבו אותו, נתנו לו כדור, ורופא החתים אותו על טופס של תרומת איברים. באמונה שלנו אסור לתרום, אבל מסתבר שלקחו ממנה כמה איברים. בועז לא סיפר לי. לא ידעתי כלום. איה נפטרה בשנת 80' ואני גיליתי את זה רק אחרי קצת יותר משנה".

איך גילית שהחתימו את בעלך על תרומת איברים?
"בשנת 81' הייתי שוב בהיריון, יש לי בת זקונים. איה נפטרה במרץ 80' ואיילה נולדה בדצמבר 81'. הייתי בת 39 ולא רציתי עוד ילדים, אבל אמי זיכרונה לברכה אמרה לי 'תביאי אח או אחות לאלון, שישכח את איה. כשהייתי בחודש שישי הזמינו אותנו לחנוכת בית בהרצליה. לקחנו מונית, ובאמצע הדרך הנהג שהיה ממוצא גרוזיני אמר לבועז 'כל הכבוד שתרמת את האיברים של הילדה'. הוא ידע, ואני לא ידעתי. היא כל הזמן הייתה בא אליי בחלומות ערומה, ואומרת שהיא לא רוצה לדבר איתי.

אני מפרשת חלומות, הלכתי למצבה שלה אחרי שהוא אמר את זה, ואחר כך היא באה אליי לחלום לבושה בשמלת כלה, הסתכלה עליי מרחוק, ואמרה שהיא לא רוצה לדבר איתי. הגעתי עד לרב בצפת כדי שהוא יפתור את זה, כדי שיעזור לי, והוא עשה תיקון. עכשיו אני פחות אני חולמת אותה".

הצלחתם לגלות למי נתרמו האיברים?
"ביום שאיה נפטרה גם אלון הרגיש לא טוב, ולקחנו אותו מהר לקפלן. כשהוא חיכה לרופאים הייתה איתו בחדר ילדה ממוצא גרוזיני, שחיכתה להשתלה. אנחנו לא יודעים איזו השתלה. אחותי הייתה שם, ומי שהיה לצד הילדה אמר שהיא מחכה לתרומה, שמישהי נפטרה ולקחו לה את האיברים. אחותי באותו הזמן בכלל לא עיכלה, לא קישרה בין המקרים. מסתבר שתרמו קרנית, כליות, אבל אנחנו לא יודעים למי. רציתי לגלות מי קיבלה את התרומה, אבל כשהלכתי לבית החולים לשאול זה היה אחרי הרבה שנים, ואמרו לי שאחרי שבע שנים כבר לא שומרים יותר את המסמכים".

איך התמודדו הילדים?
"זה היה שלושה חודשים אחרי שחגגנו בר מצווה לאבי. החברים באו לנחם אותו. לאביטל היה קשה מאוד, ויועץ הציע שנשלח אותה לפנימייה. בועז הסכים, הוא אמר 'גם אני גדלתי בקיבוץ'. היא הייתה בקיבוץ דביר בנגב עד הצבא. גם לאלון היה קשה. הוא היה בן פחות משלוש. כשחזרתי מבית החולים והוא שאל אותי איפה איה, אמרתי לו 'היא מתה', והוא קיבל שוק. גם אלון כשגדל הלך לפנימייה בירושלים, וגם בת הזקונים איילה הלכה לפנימייה. לי היה מאוד קשה".

הם עדיין מדברים על איה, נזכרים בה?
"הם לא מדברים על איה. לפעמים אני אומרת לאיילה 'בואי, תראי תמונות שלה', אבל היא אומרת לי שהיא לא רוצה. היא לא הכירה אותה. אבל איה כל הזמן על ידי, כל הזמן קרובה אלי. יש לי תמונה גדולה שלה בסלון וגם בחדר השינה, היא כל הזמן איתי".

חשבתם לתבוע את הרופא על רשלנות?
"לא תבענו. הרבה אמרו לנו לתבוע את הרופא, אבל אמי אמרה שאסור, שאיה עכשיו מלאך".