השאלה שתמיד עולה היא איך ההורים שלנו חיו? איך הם נשארו כל כך הרבה שנים. חתונת כסף, חתונת זהב וחתונת אני לא יודע מה? אצלנו כיום הדבר היחיד שבאמת יש בחתונה, זה כסף , שמשלמים או כשמתחתנים או בעיקר כשמתגרשים, אם אתה האב.
אני לא מתכוון עכשיו לכתוב מי אשם ומי לא. אבל דבר אחד בטוח, הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין. יש מקרים שאין ברירה בגלל משהו שהוא באמת גדול, משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום, אבל תתפלאו רבים המקרים שבהם על כלום ושום דבר אנשים מתגרשים. לא צריך להיכנס לסטטיסטיקה לדעתי זה יותר מידי משהו כמו 1 מתוך 4 ואולי יותר.

אחת הבעיות המרכזיות היא העובדה שמרוב אופציות אין אופציות. כולם נמצאים בכל מקום, כולם זמינים, כולם רואים את כולם, בנייד, בפייסבוק, בוואטסאפ, באינסטגרם, בטוויטר ובשד יודע מה. הקלות הזו לדבר עם אחרים ואחרות היא בלתי נסבלת. המדיה החברתית הפכה להיות גם "אתר הכרויות" וכל אחד חושב שלאחרים יש מה להציע יותר.

אגב יקיריי, עצה קטנה, מבעל ניסיון (חכם לא?), כולם אותו הדבר. גם מי שמבטיח גן של שושנים, מהר מאוד מגלים שיש בהן הרבה מאוד קוצים. בדיוק כמו אחרים שאולי חייתם איתם כבעל וכאישה. בסופו של דבר כולם אותו דבר. מצטער שאני קצת עושה הכללה, אבל זה המצב.
הלאה, סיבה נוספת שאנשים עוזבים זה ש"נגמרה להם האהבה". הלו, תתעוררו, אתם חיים בסרט הוליוודי? מה חשבתם שתמיד האהבה שם לנצח? מה חשבתם, שגם בן הזוג שלכם מאוהב בכם עד כלות הנשמה? תכבדו. אל תאהבו, תתאהבו באישיות של האדם שאתם חולקים איתו את החיים זו האהבה האמיתית. שמעתי כבר מי שאומר, הוא לא יפה, היא לא יפה.. בסדר.. ואתם במראה נשארתם בני 20…

עוד דבר שהרס את הנישואין, הוא שיש הרגשה שאפשר לעמוד עצמאית בלי בן הזוג. במיוחד, ותסלחו לי הנשים מדובר בכן. נשים בישראל יצאו לעבודה (וזה בסדר גמור) החלו לסגל סממנים גבריים אותן הפנימו במקומות עבודה. את הסממנים הללו הן הביאו לבית. זה אולי נשמע שוביניסטי, אבל זה נכון. העניין הוא לא להביא את זה לבית. הבית הוא מחוץ לתחום בענייני אגו וכבוד. הדדים. ברגע שזה נכנס, על כלום עוזבים.

חלק גדול מהאנשים אומרים, מה אשאר בגלל הילדים בכדי לסבול? לא. אם אתם סובלים מאוד לכו. אבל לפעמים אתם לא מבינים שהסבל שצפוי לכם אח"כ, הוא לא פחות גדול. וכן, בגלל הילדים כדאי להישאר. לא יהיה אדם אחד, או אישה אחת (תאמינו לי, הייתי שם), אשר יאהבו את הילדים שלכם כמותכם. אתם פתאום תראו איך אנשים אחרים מגדלים את הילדים שלכם. הלב שלכם יקרע לצמיתות. נכון, לכל תרופה מתרגלים, אבל עדיין.

הרבה אנשים אומרים, תן לי את השקט שלי, את הפינה שלי. אני זקוק לשקט הזה. הרבה פעמים מגלים כי השקט הזה, הפינה הזו, הופכת להיות "שקטה" מייד, במיוחד אם אתה גבר. הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך אומר שאפשר היה אחרת, שהדירה הקטנה הזו, היא פתאום לא המקום שרצית לחיות את חייך. כי ברוב הזמן אתה לבדך.

אגב גורם נוסף הוא העצות של האחרים. מה אכפת לאחרים לתת לכם עצה על חשבונכם? "קום תעזוב", "קומי תעזבי"… הרי כשזה יגיע אליהם, הם ינהגו בדיוק, אבל בדיוק הפוך ממה שייעצו לכם. אל תתייעצו עם אף אחד אחר, תתייעצו עם עצמכם. אולי העצה הכי טובה תבוא מכם? אולי.

אני יודע שיהיו רבים שיחלקו עליי. זה בסדר. אני יודע שיש כאלה שעברו נישואין קשים ועכשיו חיים עם בן בת זוג אחרים והם שמחים. אבל אני מדבר על אלה, שבקלות רבה מדי זרקו את הכל, עבור משהו רגעי, או משהו שחשבו שהוא זה שיביא להם את השלווה בחיים. אכן, לפעמים עדיך להיות לבד מאשר להיות נשוי ולסבול. אבל אתם לא לבד, יש ילדים, יש לקחת אותם בחשבון ומעבר לזה, אם זה לא מקולקל למה לתקן? אין זוג בעולם הזה…ומצידי תבדקו בכל פלנטה שקיימת, שלא עובר משבר בזוגיות… השאלה הקלה היא איך מתגרשים..הקשה…איך נשארים?

וכן, תגידו, אז מה אתה בוכה? למה עשית את זה ועוד פעמיים? בדיוק על זה אני מדבר, בדיוק על זה. ההרהורים האם היה זה נכון, איפה טעיתי? מה חלקי? מה לא. אנשים אומרים חכמה, אני אומר ניסיון. הניסיון היא החכמה. לפעמים אפשר להשתמש בניסיון של אחר.
תשתמשו