דצמבר 4, 2020
הנועם שבחיי

פרידה עם ים של… נשיקות

סיגל דוד-בוקסדורף במאמר פרידה משירה אבידן ז"ל, שהלכה לעולמה בדמי ימיה

אישה מחובקת עם ילד

סיפורו של ספר… לפני כשלוש שנים הכרתי את גאולה אבידן בזכות בתה שירה ובזכות בני נועמיקו. כן, לשתינו היה מכנה משותף, ילדינו שזיכו אותנו לכותרת "אימהות מיוחדות".

הפקדתי בידיה את הספר "הורים ללא סוף", העוסק בהורים לילדים מיוחדים, וידענו שכשניפגש לקפה נוסף, אקבלו בחזרה. הימים חלפו, גם החודשים, ובנר חמישי של חנוכה, ביום רביעי שעבר, היא השיבה לי אותו, ביום שבו בתה שירה השיבה את נשמתה לבורא, ואמרה לי: "סיגו, אחחח רצינו קפה, ושירה החליטה שזה היום בו תקבלי את הספר בחזרה. ביום בו היא הגיעה לסוף. ושתינו בכינו, דיברנו והעמקנו את הזכות הגדולה שילדינו מעניקים לנו, ועד כמה היא כבר מתגעגעת לחיוך, לצורך לחבק ולהתבונן בבתה שירה. נפרדנו בכאב עצום משירה אבידן, בת 13.5, בתה של חברתי גאולה, שתיבדל לחיים ארוכים. בין הדברים שאמרה לי גאולה, כאשר באתי לחבק ולהשתתף בצער העמוק, היה "סיגו, אנשים חושבים שנגאלתי מייסוריי בטיפול בשירי, שהייתה נכה, אך הם לא יודעים עד כמה בחג חנוכה הזה, שאמור להיות בו אור גדול, נוצר לי חור שחור וחלל עמוק בנשמה". ואנחנו, כשותפות לילדים מיוחדים שבזכותם הכרנו, כן, אנחנו האימהות המיוחדות, מבינות עד כמה ילדינו הם ילדי האור להרחבת הנשמה ולהפצת האור.

וממשיכות אנו לדבר על כך שבכל פסיעה ובכל הבל פיהם הם מהווים מנוף ומנוע לחיוך ולאושר הענק שלנו, שבאמת קשה לנו לתארו במילים. וכל מה שבנינו ובנותינו דורשים מאיתנו כאימהות מיוחדות, זו פשוט עצירה אמיתית ממרוץ החיים על מנת להתבונן בחיים האמיתיים באמת. ואנחנו מתמסרות אליהם בחדווה ועם ים של נשיקות וחיבוקים. וכשאנו מספרות זאת כל פעם מחדש, הציבור השומע מאזין וגומע כל מילה בשקיקה. פרידה מלווה בעצב כה רב, ובצידו תמיד מונחת ונמצאת שבועה. השבועה היא להמשיך בכל האנרגיה של האור ולקדם את מה שנותר בעולם בכלל והמיוחד בפרט. אני מאמינה חזקה באל במרומים, ומלידת נועם אני מאמינה שבעתיים.

השיעור הגדול הוא לא להירתע ולא להיבהל, כאשר משבר זה או אחר מזדמן לפתח דלתנו. הפעולות הראשונות הן לנשום, להירגע, להמתין ולחשוב, מה באמת פה מתרחש. לדעת לקחת כל הזדמנות שנקרתה בדרכינו ולחשוב מהו נתיב האור שאנו יכולים ויכולות לשרטט, וממנו לעלות מעלה-מעלה. בכל פעם מחדש אני מזהה בהרצאותיי, כי בחלק שבו אני מספרת על האור הגדול בחיינו עם נועם, יש בקהל הרגשת פליאה, אי-נוחות, יש הרהור ותהייה "האם היא רצינית?", ואני כל פעם מחדש מחייכת לקהל מאזיניי ומשיבה: "ראו עד כמה קל היה להעביר את סיפור הלידה והמצב המשברי, אך כמה עניין הפריחה, הלבלוב והשגשוג מאז מקבל תהיות רבות ואף פליאה רבה".

וזה למעשה, מחזיר אותנו כבני אדם לתהות, מדוע קל לנו להזדהות במהרה עם מצב בו האחר עצוב ומדוכא, ומדוע בסיפור חיים זה אנו נוהים ומגלים אמפטיה רבה יותר, ומאידך כאשר אנו מרימים את עצמנו ממצב זה, יש פליאה וחקר האם המציאות המחודשת והמוארת היא רק סתם פיקציה, המנסה בעצם "לכפר" על חושך גדול?. לעולם אל תטילו ספק כשהאדם מולכם מבקש לומר שהוא עצוב בדיוק כמו האדם האומר לכם שהוא מאושר. רק דעו לתת מקום לכל תחושה ורגש באשר הם. היו שם, הקשיבו לדברים, לימדו מהם, ואאחל שתמיד תבחרו להאיר את כל הדרך שלכם ושל מי שכרגע העצב הוא מנת חלקו. היו שם לכוונן לרגע, שהאור ינבע מהם בזמן הנכון להם.

ודעו שכשמפץ אור זה יגיע הוא יהא כמעיין המתגבר והבלתי מתכלה, בדיוק כפי שאני חווה זאת עם נועם, וכפי שחוותה זאת גאולה חברתי עם בתה שירה. והנה באתי לסיים את כתיבת הטור, אך חשתי צורך עז לקום ולנחם שוב את משפחת אבידן על האבידה העצומה של בתם שירה. קמתי, נסעתי ונכנסתי למאהל האבלים להעניק חיבוק נוסף, אך פסיעה לפני אני שומעת את קולה של גאולה חברתי, מדבר בגאון ובגאווה תוך צירוף תמונות של שירה, בתה ז"ל. וכל מי שמגיע למאהל האבלים על מנת לתת כוח, יוצא עם כוחות מחודשים בזכות דברי ההלל והמסע המיוחד אודות שירה ז"ל, שהטביעו חותם ניכר על אמה, על אביה ועל המשפחה כולה. הכוחות פוזרו לחלל האוויר לשמע תיאור הליווי והטיפוח של שירה, על ההתגייסות המשותפת של כל האחים, האחיות, הגיסים והגיסות בקידומה. היה מרגש לשמוע על היחס אל שירה כאל "מלכת העולם", הנישאת ברוב הדר, חן, יופי והנאה על כפיהם במעלה המדרגות באהבה ענקית ותוך "קרב" מי הראשון שיזכה לקחתה ולהתברך בכך. כל אחת ואחד ייחל לתורו בטיפול בשירה, מבחינתם מעמד זה היווה זכות, כמו אל תואר גבוה ונכסף במדעי הרוחניות.
תם ביקורי במאהל, נפרדתי שוב מגאולה תוך הבטחה לחזור בהמשך לשיתוף מסע חיינו. שבתי הביתה לבנותיי ולבני נועמיקו המיוחדים. נכנסתי, ואת פניי קידמה המראיינת למחקר בנושא "אחים ואחיות לילד מיוחד", והיא אמרה לי "התאכזבתי".

ואני בפליאה שואלת אותה "מדוע?" והיא משיבה: "ציפיתי לשמוע מבנותייך על קשיים ועל הדרת מקומן עקב הטיפול בנועם, והן מספרות על אושר ענק, על הכרה, כי נועם מצריך את כולנו להתגייסות למען קידומו והן מעונגות אושר ולא מפסיקות לחבק ולנשק את נועם". ואני מחייכת אליה, ותוך כדי חוזרת במחשבתי לשיחה עם גאולה חברתי, כשאנו מחייכות זו לזו ואומרות: "העבודה האמיתית שלנו היא בלשגרר לעולם, כי המיוחדים שלנו בחברה אינם 'נטל'". רוצות אנו לומר, כי המיוחדים שלנו הם נקודת החיבור וההשקה האלוהית בחיינו. המיוחדים שלנו, אשר אותם אלוהים טווה לנו במסרגה המשובחת והרגישה ביותר עם חוטי זהב, הם בנינו ובנותינו, ואנו מתהדרות בהם כבאריג בד משובח ויפהפה,

אנו מתבוננות בהם בהנאה בלתי פוסקת בצבע המיוחד בו הם נטוו אל תוך חיינו, אנו מתחממות מלטיפותיהם ומעטיפתם את גופינו הפיזי ואת נשמתנו הרוחנית. שירה אבידן הייתה אור עצום וחם להוריה גאולה ויהודה אבידן, ומהם אור זה הופץ לכל המעגל המשפחתי והחברתי. שירה בחיוכה המרגש מסרה לנו ירושה האומרת, כי למרות פרידתה מהעולם הגשמי בחורף זה – שירתה לא תידום. וכל אחד ואחת מאיתנו מצווה לכבד את המיוחד באשר הוא, כי כל אחד הוא אור אחד ויקר במנורת חיינו הצבעונית והברוכה. יהי זכרה של שירה אבידן ברוך לעד. אמן.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

יש רגעים…

צוות האתר

חלוציותסמותקית באשדוד

צוות האתר

המים המיוחדים

צוות האתר