"ילד קזבלנקה" הוא סיפור מרגש על ילד קטן ועל התלאות שעוברות עליו ועל משפחתו בניסיונם לעלות לארץ ישראל. יעקב נולד בקזבלנקה בעת כניסת כוחות גרמניה וצרפת של משטר וישי למרוקו. הוריו הסתירו אותו מפני הנאצים אצל שכנה מוסלמית עד יעבור זעם. בשנת 1949 ניסתה משפחתו לעלות ארצה ועלתה לרכבת לאוג'דה, אך באמצע הדרך המשטרה החשאית פשטה על הרכבת ועצרה את אביו. הילד יעקב, שהיה אז בן שש, דבק בעקבות אביו והלך אחריו למעצר.
השניים היו כלואים בבית הספר לשוטרים במשך כחודש ימים. יעקב צפה במצעדי השוטרים על מגרש המסדרים והמראה נחרת בזיכרונו. יחלפו שנים עד שהמעגל ייסגר, ויעקב עצמו יהיה בין הצועדים בקורס קצינים של משטרת ישראל. האב ובנו שוחררו ממעצר לאחר ניסיון הנפל וחזרו לקזבלנקה. האב לא אמר נואש והמשיך לנסות לעלות ארצה למרות הקשיים שניצבו בדרכו. לבסוף, בשנת 1956, החליט האב להבריח את יעקב ואחותו ארצה בעזרת עליית הנוער.
מה תוכל לספר לנו על המשפחה שלך?
"אני מגיע ממשפחה שכולה עשייה למען העלייה. הבית של הוריי היה ציוני וכל הזמן דיברו בו על העלייה ארצה. יתרה מזאת, אבי, רפאל ז"ל, היה פעיל עלייה וריכז סביבו נוער חלוצי אשר רצה להטות כתף עם אחיו בארץ. אבי העלה עולים לישראל תוך סיכון אישי כבד, ולראייה הוא נעצר, יחד עם מספר צעירים ואני איתו בהיותי בן שש בלבד. בנוסף לאבי, גם דודי מרדכי, זנח את הוריו ואחיו במרוקו, עלה ארצה והתגייס לצבא. בתום הקרבות והכרזת שביתת הנשק, הוא חזר להוריו שבמרוקו. אני עליתי בעליית הנוער, ורק מאוחר יותר עלו ההורים עם יתר האחים. אני חושב שהדבר מעיד עלינו, כעם אשר חזר למולדתו ההיסטורית ובנה בית לתפארת, וכל העמים מביטים ומשתאים איזו מדינה דמוקרטית למרות הכול, מתקדמת ביותר בכל תחום ומהווה השראה מחד וקנאה מאידך. לעולי מרוקו לא היה קל, החיים במעברה, הגזענות, 
אך מצד שני היו גם הרבה שהתאקלמו יפה. אני התאקלמתי בארץ, למדתי, ולימים התגייסתי למשטרת ישראל, בה שירתתי כראש מחלק מיעוטים במשטרת ישראל".
בספר, כאמור, נפרשים חייו של הילד יעקב מעלייתו ארצה, דרך חייו בקיבוץ ועד שירותו במשטרת ישראל. יעקב שירת כחוקר שהתמחה במגזר הערבי. הוא חשף פרשיות רצח רבות, וגולת הכותרת של שירותו המשטרתי הייתה חשיפת רוצחי שלושת חיילי צה"ל באסון הידוע בשם "ליל הקלשונים".
אירועי אותו לילה ארור התרחשו ב-14 בפברואר 1992, עת חדרו ערבים ישראלים, חברי התנועה האסלאמית מאזור ואדי ערה, למאהל של טירוני נח"ל שהיו בשבוע שדאות באזור קיבוץ גלעד. הם רצחו שלושה חיילים: מפקד הכיתה גיא פרידמן ושני טירונים, יעקב דובינסקי ויורי פרדה, עולים חדשים מברית המועצות, באמצעות סכינים, גרזנים וקלשון שבהם היו מצוידים, ולקחו עמם ארבעה רובים. את הרוצחים לכדו כוחות הביטחון כשלושה שבועות לאחר הרצח.
"ביצעתי חקירות שונות ורבות", מספר יעקב, "ובין יתר החקירות שביצעתי, חשפתי עם חבריי את רוצחי החיילים בגלעד. תוך כדי החקירה יצא לי לשוחח עם אחד הרוצחים, וציינתי שלחיילים אלה יש ילדים ומשפחות. שאלתי האם אין לו חמלה על הוריו ועל ילדיו של הנרצח, והתשובה שלו הייתה שהוא לא רואה בזה רצח אלא פעולת התנגדות לגיטימית לשלטון כובש".
פעולות האיבה והטרור הגיעו גם אל פתח ביתו של יעקב. בתאריך 28 בנובמבר 2002 נרצח אחיו יהודה בפיגוע שהתרחש בסניף הליכוד בבית שאן, עת נערכו במקום בחירות מקדימות. שני מחבלים תקפו את הסניף ברובים וברימוני יד. יהודה, אחיו הצעיר, נפגע מרסיס רימון ונפטר על שולחן הניתוחים. בן 53 היה במותו. "החלק האחרון בספר, מתאר את סיפורו של אחי ומהווה סגירת מעגל", אומר יעקב. "בעת הניסיון הראשון של הוריי לעלות ארצה, אמי הייתה בחודש הרביעי להריונה עם יהודה. בסופו של דבר הוא עלה ארצה, שירת בצה"ל והקים משפחה בישראל. חייו אמנם נגדעו באכזריות, אך ילדיו ונכדיו ימשיכו את השושלת של המשפחה שיצאה מקזבלנקה בבוקר בהיר אחד עם מטרה אחת: לעלות לארץ ישראל".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"רוב המשפחה והחברים קראו אותו, וקיבלתי מהם ביקורות מעולות. אני עצמי מאוד התרגשתי כשראיתי את ערימת הספרים שהם פרי עמל של שנים. גם רוב הנכדים הגדולים שלי קראו את הספר, והמטרה הושגה חלקית. ובהזדמנות זו יש לי מסר חשוב להעביר לדור הצעיר שלנו: אל תנסו לחפש בשדות זרים. ראינו מה קרה לנו בשתי שואות, גירוש ספרד ושואת אירופה. מחלחל לשמוע שמחפשים אזרחות אירופית לכל מקרה. כל האומות מקנאות בנו על הנוער המופלא שילדנו וחינכנו. הבנים שלנו הכי יפים והבנות שלנו הכי יפות, מדגמנות בכל העולם! אנחנו נשארים בארץ אבותינו, כי אין לנו ארץ אחרת".
