אהבתי את הפשטות והצניעות שלה, את הדרך הישרה והתמימה בה צעדה, את העובדה שגם בזמן שקולה בגד בה בשל המחלה הארורה, הקול הפנימי שלה המשיך להרעיד לבבות בדרכה המיוחדת. זו הייתה אהובה עוזרי ז"ל, שלמרבה הצער לא הצטיינה ביחסי ציבור ורבים מהדור הצעיר בארץ הקודש כלל לא מכירים את שמה ומורשתה, אבל דווקא לאחר מותה חשוב שהיא תזכה להנצחה מכובדת וראויה. בעיניי היא תרמה לחברה הישראלית, בגישור בין מזרח למערב, הרבה יותר משרים וחברי כנסת שזכו להנצחה מכובדת עם רחובות על שמם, מבני ציבור וערבים מלאי כבוד שהוקדשו לזכרם.
אהובה עברה לעולם שכולו טוב לאחר מאבק ארוך ומייסר במחלת הסרטן. היא הצליחה לנצח את המחלה פעם אחר פעם, אבל הפצעים שנותרו בגופה, מבחינה נפשית וגופנית, הובילו לדעיכה הדרגתית עד למותה הכואב. אהובה עוזרי (68) נולדה וגדלה בכרם התימנים בתל אביב, הצעירה מבין שמונה אחים. אביה נפטר כשהייתה בת ארבע. היא התחילה לשיר בגיל צעיר, ובין השאר שימשה כמקוננת באזכרות. החל מגיל 13 היא גם שרה בחפלות שבהן הופיעה עם להקת "השובלים", שעל ברכיה קמו מאוחר יותר הלהקות "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד". החפלות היו מתחילות בשמונה בערב ומסתיימות לפנות בוקר. "לא היו שעות, היו מנגנים ושותים, מנגנים ושותים. אלה היו אנשים מגזע אחר, לא כמו היום שמסתכלים כל הזמן על השעון", אמרה עוזרי, שבתפישת הזמן, האמנות וההוויה שלה הייתה בעצמה אמנית מגזע אחר. מעולם, לטוב ולרע, היא לא נהתה אחרי אופנות, תמריצים ותכתיבים של תעשיית המוזיקה.
גם בזמן שהייתה כוכבת גדולה בכל קנה מידה, אהובה שמרה על צניעות נדירה, היא תמיד הייתה מחוברת לשורשים, עם הרגליים על הקרקע, ומעולם לא ראו אותה מגיעה להופעות עם פמליה של אנשי יחסי ציבור, מנהלים אישיים או מעצבת שיער צמודה. היא עלתה לבמה הכי פשוטה, הכי עממית וסחפה את הקהל, גם בזמן שלא הוציאה מילה בגלל הפגיעה במיתרי הקול.
שימו לב כמה צנועה ופשוטה הייתה אהובה. גם כשהייתה בשיא הצלחתה, אי שם בשנות ה-80 המוקדמות, עם אלבום שנמכר במאות אלפי עותקים והצעות להופעות בכל פינה בארץ, עוזרי לא הפסיקה לקום מדי בוקר בזמן כדי לא לאחר למקצוע השני שלה, טבחית במסעדה של גמליאל בכרם התימנים. מי שזכה לטעום את בישוליה אומר שגם שם היא הייתה מוכשרת בטירוף. אפילו אייל שני החמיא על הביצועים שלה מאחורי הסירים…
כל האמנים הגדולים במדינה עלו לרגל כדי לקבל השראה, כיוון וגם להיטים מאהובה. מזוהר ארגוב ועד אייל גולן, מחווה אלברשטיין ועד יהודית רביץ, מהדג נחש ועד רונה קינן. כל אלה ואחרים עלו אליה לרגל, ובעיקר נהנו מהצניעות והענווה שלה.
בזמן שכולם רצו לחיות את החלום, אהובה חלמה לחיות את החיים הפשוטים, עד שלבסוף חלמה רק לחיות. למרבה הצער, גם החלום הזה בא אל קיצו העצוב. עכשיו צריך למצוא דרך להנציח אותה בכל עיר ואם בישראל. אני קורא לראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, להיות הראשון מבין ראשי הערים במדינה שיכריז על הנצחה ראויה של אהובה עוזרי. אחת מחברותיי בפייסבוק (איילת ברעם) הציעה שהגשר מעל המנהרה ברובע הסיטי יזכה לשם "גשר אהובה". נשמע רעיון יוצא מן הכלל. ד"ר לסרי, אמץ את הרעיון.
שבת שלום!
