עובד בצביעת מכוניות ורעייתו חשו מאוכזבים לאחר שהמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתם להכיר בבעל שחלה בסרטן כנפגע עבודה, בטענה כי התובע הינו מעשן כבד, ועל כן מחלתו נגרמה ככל הנראה מהעישון. הבעל הגיש תביעה נגד המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה. אך בחלוף ארבעה חודשים בלבד מהגשת התביעה נפטר העובד ממחלתו. בעקבות כך הגישו עורכי דינו תביעה לביה"ד לעבודה בשם האלמנה ובשם עזבונו של המנוח, בה ביקשו מבית הדין לחייב את המל"ל לשלם את מלוא התגמולים המגיעים למנוח בשל מותו כתוצאה מתאונת העבודה.
בית הדין מינה את ד"ר יבגני לייקין, מומחה רפואי שהוסכם על הצדדים, אשר התבקש לחוות את דעתו האם מותו של העובד הושפע מאדי הצבע הרעילים אליהם נחשף במהלך עבודתו, ומה חלקה של חשיפה זו בהתפתחות סרטן הריאות, לנוכח העובדה כי המנוח היה מעשן כבד לאורך שנים, וכן לנוכח העובדה שלקה בסרטן בצעירותו.
ד"ר לייקין קבע, על פי מחקרים בינ"ל המצביעים על שכיחות סרטן הריאות בקרב עובדים שנחשפו לצבע ולחומרים נדיפים אחרים המעורבים בצביעה, כי ניתן לקבוע בסבירות של מעל כ-33% את קיומו של קשר סיבתי בין עיסוקו המקצועי של המנוח לבין המחלה שגרמה למותו.
בעקבות כך, קיבל השופט הבכיר דורי ספיבק מביה"ד האזורי לעבודה את התביעה, ונימק את החלטתו בכך שבפסיקה כבר נקבע כי מספיקה הוכחת סבירות של למעלה מ-20% שמפגע מסוים יגרום לתאונה מסוג מיקרוטראומה, כדי לקבל הטענה כי מדובר בתאונת עבודה.
השופט פסק כי על המל"ל לשלם לאלמנה תגמולי שאירים עד סוף ימיה. משמעות ההחלטה היא שהאלמנה תיהנה מגמלה חודשי בשיעור של 75% משכרו של בעלה אילו נותר בחיים. גמלה זו תעמוד על סך של כ-30 אלף שקלים בחודש.
העובד, יליד 1951, עבד למעלה מ-40 שנה כצבע מכוניות, בעשור האחרון במסגרת עסק עצמאי שהיה בבעלותו ובבעלות אשתו. בשנת 2010 אובחנה אצלו מחלת סרטן ריאות. הוא פנה למוסד לביטוח לאומי (המל"ל) וביקש להכיר במחלתו כתאונת עבודה, במסלול המיקרוטראומה, אך נדחה. במכתב הדחייה שנשלח לעובד צוין בין השאר ש"מחלתך הינה מחלה טבעית, והשפעת העבודה על הופעתה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".
בפברואר 2012 נפטר העובד ממחלתו, לאחר שארבעה חודשים קודם לכן הגיש תביעה נגד המל"ל, באמצעות עוה"ד דוד פייל ואושרה קידר, על מנת שיכירו בו כנכה עבודה. בשל כך נאלצה אלמנתו של העובד לפתוח בהליך חדש נגד המל"ל. הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן ארוך לצורך גיבוש תשתית עובדתית מוסכמת שתאפשר מינוי מומחה, ובסופו של דבר הגיעו להסכמה ביולי 2015.
הצדדים עצמם לא חלקו על העובדות הללו: שבמהלך כל תקופת עבודתו כצבע רכב עבד המנוח עם צבעים ועם חומר ריסוס לצורך צביעת רכבים. עבודת הצביעה נעשתה במשך כמה שעות ביום. במהלך עבודתו התנדפו חומרי הריסוס באוויר, ומשכך נשם אותם המנוח במשך כל שעות עבודתו הרבות, במשך חמישה ימים בשבוע. בשנים הראשונות עבד המנוח ללא הגנה וללא מסכה, ובשנים האחרונות נהג לפעמים להשתמש במסכה ולפעמים לא, כאשר הצביעה באמצעות חומר הריסוס התבצעה גם בחללים סגורים, כגון פנים המכונית. רק בשנים האחרונות התבצעה הצביעה בחדר תנור סגור, ואילו הכנת הצבע התבצעה בחצר המוסך. בנוסף, צוין כי המנוח עישן בעברו.
ד"ר יבגני לייקין, שמונה על ידי בית הדין האזורי, את חוות דעתו, ציין כי המנוח היה מעשן כבד במשך שנים רבות. עוד צוין כי ב- 2010 אובחן אצל המנוח סרטן ריאה שמאלית, הוא עבר טיפול כירורגי (כריתת ריאה), ובהמשך טיפול כימותרפי וקרינתי.
"כפי שניתן לראות בבירור, במקרה של המנוח קיימים שני גורמים מסרטנים ודאיים לסרטן ריאה שהמנוח היה חשוף להם במקביל בצורה אינטנסיבית וממושכת מעל 40 שנה: עישון ועבודות צבע", קבע ד"ר לייקין. לדבריו, נקבע מחקרית קשר סיבתי בין חשיפה תעסוקתית בעבודות צבע לבין הסיכון לסרטן ריאה, על בסיס ראיות שהתקבלו בעשרות מחקרים. צוין בין היתר שחוזק הקשר נמצא עקבי בכל המחקרים, וכי הסיכון המוגבר נותר בעינו גם לאחר השפעה של גורמים אחרים, לרבות עישון.
ד"ר לייקין קבע, כי ניתן לקבוע בסבירות של מעל 50% קיומו של קשר סיבתי בין עיסוקו המקצועי של המנוח לבין המחלה שגרמה למותו. שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שדן במקרה, דורי ספיבק, קבע כי בהנחה שהוכח קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50% בין החשיפה התעסוקתית של המנוח ובין המחלה שהביאה לפטירתו, ולאור הקביעה כי המחלה היא תוצאה של מיקרוטראומה, כל שנותר לבחון הוא האם הוכיחו התובעים כי לחשיפה התעסוקתית היתה השפעה משמעותית על גרימת המחלה. כלומר: השפעה של לפחות 20%, וזאת, קבע השופט, אכן הוכיחו התובעים.
ראשית, קבע השופט, המומחה-היועץ מטעם בית הדין סבר כי עלה בידי התובעים להוכיח את יסוד "ההשפעה המשמעותית". שנית, אותו מומחה, לקביעת השופט, ביסס היטב את חוות דעתו על מחקר רפואי עדכני, ובין היתר בעקבות שאלות ההבהרה שהופנו אליו אף תיקן ועדכן את חוות דעתו. כך, בעוד שבחוות הדעת המקורית העריך את מידת ההשפעה של החשיפה התעסוקתית על מחלת המנוח ב-50% הרי שבעקבות השאלות שהופנו אליו עדכן ותיקן את מידת ההשפעה והעמיד אותה על 33%, הרבה מעל רף ה-20% שנקבע בפסיקה.
"תשובותיו של המומחה מטעם בית הדין והתמודדותו עם קיומם של כמה גורמי סיכון במקרה של התובע – מחלת הסרטן שבה לקה בגיל צעיר, לצד העישון והחשיפה התעסוקתית לצבעים – תוך שהוא קובע שלהערכתו שיעור ההשפעה של כל אחד משלושה גורמים אלה הינו כשליש, הינה סבירה והגיונית לדעתנו", פסק השופט.
