אמנם אני גר רק 24 שנים בעיר, אבל מרגיש שהייתי כאן בכל 60 שנותיה, וכאילו ליוויתי אותה בכל שלב ושלב. אשדוד קיבלה אותי בחיבוק חם בשנת 92', כשהעתקתי את מגוריי מהמרכז לכאן. ארבע שנים של מגורים לפני כן בתל אביב וביהוד, ועבודה ברמת השרון, גרמו לי להתגעגע לעיר הולדתי טבריה, לאנשים החמים, לשכנות הטובה וליחסים הקרובים. חיי קהילה במלוא מובן המילה שלתוכם גדלתי, ובאזור המרכז לא באו לידי ביטוי.
המעבר מהמרכז לאשדוד החזיר אותי בבת אחת אל ילדותי הרחוקה בטבריה. אל הפשטות, אל ההתעניינות של השכנים שלפעמים גובלת בחטטנות, אבל היא עדיין עדיפה על הניכור של תל אביב. גם אחרי 24 שנים בעיר, אני לא שוכח את השכנים שהזמינו אותנו לאכול איתם בערב שבת, כי ראו שבשישי בצהריים אנחנו עדיין צובעים את הדירה ועסוקים בהעברה, והסיקו מכך שלא נספיק להתארגן לארוחת ערב מסודרת. אני עדיין זוכר את ניקול השכנה, שבכל יום שישי אופה מלא חלות מתוקות ומביאה לי אחת למספרה, ואת אפרת הבת של השכנים שבאה אלינו עם משלוח מנות בפורים. אני זוכר את אבי פירוז השכן לשעבר שבא כל יום לשאול איך אנחנו מסתדרים ואם אנחנו צריכים עזרה במשהו.
עברתי הלם תרבותי בהתחלה, ולקח לי זמן לעכל את כל מה שראיתי, שמעתי, ונחשפתי אליו. נשארתי המום כששאלו אותי שוב ושוב: "הדירה שלך מושכרת או קנויה?" והשאלה השנייה שבאה בעקבות הראשונה: "כמה אתה משלם משכנתא?" אלה שאלות שאף פעם לא שאלו אותי קודם באזור המרכז. לא נראה לי הגיוני שתשלומי המשכנתא שלי באמת מעניינים מישהו אחר. הרי לא ביקשתי מאף אחד לעזור לי בתשלומים.
או למשל היה נשמע לי כל כך פרימיטיבי להשתמש במילה "כפרה" כשפונים אחד לשני. מה זה הכפרה הזה? אני ואשתי דאז התחלנו להסתלבט ולקרוא אחת לשני כפרה בכל הזדמנות. והנה היום, כשבני החייל מתקשר מהבסיס לדבר איתי, השאלה הראשונה שאני שואל היא "מה שלומך כפרה שלי". כן, הפכתי מהר מאוד לאשדודי. קצת אשדודי בשפה, קצת אשדודי בצבע, קצת אשדודי בהתנהגות ובהרגלים החדשים שאומצו… אני אמנם עדיין לא נשבע בבבא סאלי בכל הזדמנות, אבל כמעט שבכל שאר המאפיינים של בני העיר אני דומה.
אלא שאשדוד מתחילה לשנות פניה. רוחות חדשות מנשבות כאן, ויוצרות סדקים במרקם האנושי המיוחד של העיר הידועה ברב תרבותיות שלה, ומתחילות לאיים על החיים המשותפים של כולנו.
רחובות נסגרים בשבת. נהגים שנוסעים בשבת מותקפים. צפירה מטרידה מושמעת ברובע ג' לבשר על כניסת השבת. לוחות המודעות נכבשו והם מודיעים היום רק על הפרשות חלה ושיעורי תורה. כל מודעה אחרת מיד מתכסה ומוסתרת. ההפרדה באוטובוסים בין נשים לגברים מתקיימת באין מפריע, בעלי חנויות שפתוחות בשבת מאוימים בחרם אם לא יסגרו, וחלקם נכנעים, ותחנות האוטובוס מתחילות להיראות כמו מערת המכפלה מרוב קופות צדקה שמרותכות אליהן לעידוד המשך הבטלה.
אבל ביום הולדת נהוג בעיקר לברך, ויש הרבה על מה לברך אז אעדיף להתמקד בזה – לברך על המעורבות והאכפתיות של תושבי העיר, על יופייה המיוחד, על כך שהיא לא מפסיקה להשתנות לטובה ולהתפתח, על מערך המתנדבים בעיר בארגונים השונים, שהוא מהגדולים בארץ, על החופים היפים והמטופחים, והכי הכי על פרויקט התחבורה החדש והירוק שמבטיח לנו איכות חיים טובה יותר בעתיד המאוד קרוב.
מזל טוב אשדוד. אני מאחל לך לשנים הבאות שקברניטי העיר וכל תושביה ימשיכו לשמור עלייך כדי שתישארי אטרקטיבית כמו שאת היום בעיניי.
