ואז התנגן האות, ושודרה הכתבה, והוכיתי בהלם, ולא בגלל שחלקי נגרע. זאת צפיתי. מה שלא צפיתי הוא את עוצמת המכה בחזה, מהמהלומות שהוטחו מהמסך, על ידי עמיתים לשעבר בלשכת רה"מ אותם הובילו שלושה, עוזי ארד, ורד סוויד, ויועז הנדל. הם חבטו בנתניהו וברעייתו היישר בפנים. כאבתי בשבילם. אבל זאת לא התמונה כולה, של מי שמוביל היום את מדינת ישראל לביטחון, לשקט יחסי, לכלכלה חזקה, להיותה מעצמה אזורית, אולי אפילו עולמית. ואת שני אלה צריך לשים על כפות המאזניים.
לעניין עצמו. את עצמת הרגשות הנפגעים של שניים מהשלושה, ארד והנדל, הכרתי מזמן עבודתי בלשכה. דיברנו בהם לא אחת ולא שתיים, והיה ברי לי שיום אחד הם יתפוצצו בקולות רעם מהדהדים. את רגישותה, פגיעותה של האישה טובת הלב ורד סוויד, הכרתי גם, מקרוב אני חייב לומר, משיחות שהתנהלו גם אצלי בחדר בירושלים. זאת למרות שאת פרטי פרטיו של סיפור שיחת הטלפון הבוטה עם שרה, אחרי הריאיון לערוץ 10, למדתי אצל דיין ב"עובדה".
כוחה של "עובדה" באה לה מהאש שהבעירו שלושת הסיפורים הללו, יחד עם סיפורה של אודליה כרמון. הם היו עמודי התווך של המדורה. עמוד תווך נוסף במדורה היה סיפורו של מאיר דגן, שכבר פורסם אצל בן כספית, אך מעולם עד כה לא נשמע בקולו של ראש המוסד ז"ל, אודות התנגדותו לשהייתה של שרה בחדר בו דן עם ראש הממשלה בפעילות חסויה מאוד.
האש הועצמה מזרדים מזרזי בעירה, כמו נסיעות אשתו של ראש הממשלה עמו לחו"ל, כמו רמזים למינוי בכירים בעצת הגברת, כמו השותפות התומכת של שרה עם בעלה, בעיסוק בענייני המדינה. כך למשל הפתק הדרמטי לכאורה, בו כתב ראש הממשלה לעוזרו במהלך שחרור גלעד שליט: "שאל את הגברת, מה טיב התגובות?". נכתב שם בכתב ידו, ונדמה לי שאני מנחש מי נתן פתק זה לדיין. זרד גדול במיוחד, אולי אפילו גזע לא קטן, הייתה תגובת ראש הממשלה, תגובה מוכוונת אישית לעיתונאית, לא עניינית ולא ראויה, אל השליח המביא את הבשורה – אילנה דיין.
את הכעס שלו אני מבין. את חוסר הפרופורציה, את אי המידתיות, אני לא. נכון, התמונה שרקחה דיין הייתה של מדורה גדולה. אין זה פלא. כשמצלמים אש, מקרוב, היא נראית ענקית, היא נראית כמי שמכלה את הדמוקרטיה הישראלית. אבל מכאן ועד לתגובה מתלהמת, מאיימת ומסכנת עיתונאית בעלת ערך עצום לשיח הדמוקרטי בישראל – המרחק רב. ודאי ממי שמנהיג ממשלה רוויית לחצים ומשברים, שניהולה תובע קור רוח, שיקול דעת והכלת אין קץ.
ובתוך ליל נדודי השינה שעברתי לאחר השידור, בו שאלתי עצמי האם כצעקתה? האם עבדתי בקן הקוקיה? אני חש צורך להבהיר, כי הייתי בזירת הצילומים של "עובדה", ומרבית דבריי בראיון ההוא שנאמרו ברוח הכתובה למעלה, לא שודרו: הסיפורים שהביאו דיין וצוות "עובדה", הם כשלים כבדי משקל שמחייבים תיקון ברור וחד משמעי. עצם קיומם תובע חשבון נפש של ראש הממשלה נתניהו, לאלתר ובדיעבד. זה אינו הכול. יש עוד לא מעט כשלים שהייתי עד להם באופן בלתי אמצעי בעבודתי שם, וגם לאחריה, וגם בהם צריך לטפל נחרצות, בהם גם ענייני שרה והמשפחה.
אלא, שבלילה המטלטל שלאחר המשדר, הבנתי שזאת אינה התמונה כולה, לפחות לא התמונה שאני מכיר מעבודתי שם במשך כמעט שנתיים וחצי. השכלתי להבין שלעם ישראל, ולכם תושבי אשדוד קודם, מגיע לראות את התמונה הנכונה. טוב שאנו עושים "זום-אין" אל תוך המדורה, אל תוך הכשלים שאותם יש למגר. אבל חשוב לא פחות לא להניח לייאוש לנגוס בכם אל מול תמונה חלקית ומדכאת שהוצגה אצל אילנה דיין. תמונה המעוותת את נפשנו להאמין שראש הממשלה הזה הוא אסון לישראל.
מהי התמונה האמתית? בלשכת ראש הממשלה בירושלים יושב אדם, שיש לו אישה, משפחה, שיש לו חזון, שיש לו פחדים, שיש לו חלומות ויש לו כאבים. אדם. הוא נבחר על ידי הרוב, הוא ראש ממשלה. למרות הכשלים ששודרו ב"עובדה", שאגב התפרסמו כבר בדרך זאת או אחרת, הוא נבחר על ידי רוב העם. כן, הוא טועה בענק, וגם צודק פעמים רבות. כן, הוא מונע מיצרים אישיים, כן, ביניהם כבוד, לוחמנות יתר, פגיעות יתר, חוסר טקט, ועוד מריעין בישין. אבל, הוא גם אחד האנשים הכי מבריקים וברי השכל שהיו לארץ הזאת. אחד האנשים המשכילים, קורא ויודע כפייתי, של תולדות העם הזה, של תולדות העולם.
אם כך, התמונה האמתית מירושלים היא של ראש ממשלה שמוביל בעת הזאת מהלכים מדיניים, פוליטיים וציבוריים רבי חשיבות לעם היהודי ולציבור הישראלי כולו. הוא עושה זאת במציאות מזרח תיכונית המאיימת על ביטחונה הקיומי של מדינת ישראל. הוא עושה זאת במציאות בינלאומית המכבידה על ממשלה ישראלית ימנית. הוא עושה זאת במצב פוליטי פנימי, של חצי חצי, המכביד מאוד על יצירת קונצנזוס לאומי פנימי.
הוא ניצב למסע, לטוב ולרע, עם רעייתו שרה. לצדם, לטוב ולרע, ילדיו, נעה, יאיר ואבנר, כן, גם הכלבה קאיה שם. הוא הולך במסע הזה עם הביקורת הבינלאומית על גבו, מאובמה ועד מרקל, ממלך ירדן ועד אבו מאזן. הוא צועד במעלה ההר, כואב נשיכות עיתונאים העושים מלאכתם, בעקביו. הוא מפלס דרכו, דרכנו, בערפל, לעיתים עד כאוס, של נבחרי ציבור מסוכסכים וחלוקים, חלקם אינם ראויים למשרתם. הוא צועד בדרך אל האור, האור שלו. כן, הוא חושב שזה האור של כולנו.
ביבי, אם יורשה לי ממרחק הזמן שעבר מאז נפרדנו, חש כמו אותו בן עלומים צעיר במסע של עשרות הקילומטרים התורן, בדרך להיותו לוחם בסיירת מטכ"ל, כשמפקד הצוות מוסיף "פצוע" שני לאלונקה. העומס קורע את הכתף, הרגליים שוקעות בחול, הזיעה שוטפת והפה פולט קללה לא רצויה. אבל, הוא נושך שפתיים, מאמץ זרועות וממשיך במסע אל היעד עליו סיפר לי לא אחת ולא שתיים, היעד אליו הוא חותר בשם אביו בנציון, בשם אחיו יוני, הבטחת קיומה הפיזי של מדינת ישראל והמשכיותו של העם היהודי.
ועכשיו, שכל אחד ואחת מאתנו יבחר בבחירות הבאות, האור של נתניהו, או החושך שלו.
שבת שלום!
