זה קרה בחודש שעבר. שרה, מנהלת העיתון, נכנסה אל החדר בסערה, לאחר ששמעה אותי בוכה ללא הרף. אני לא טיפוס כזה שקל לו להזיל דמעות, עברתי כמה דברים בחיי, אך היא נבהלה למשמע בכיי ושאלה פעם אחר פעם 'מה קרה?'. היה קשה לי לענות. מהר מאוד היא הבינה, שצפיתי בסרטון שהעלתה נועה אזולאי מאשדוד אל דף הפייסבוק שלה, סרטון אותו שיתפתי בדף הפייסבוק שלי, לאחר שגרם לי לצמרמורת והתרגשות מאין כמוה. "זה היה אירוע של 'תנובה', חבר מהעבודה של אבי בעלי שחגג בר מצווה לילד. לקראת סוף הערב פתחו שולחן טברנה, ויש לנו חבר בשם ליאור מנהל התפעול של אבי, שמכיר את הסיפור וידע כמה שהשיר 'ילדה של אב' נוגע לליבו. הוא ביקש מהזמר להתיישב לידנו ולשיר לנו אותו. משהו שם קרה עם אבי. הוא נשבר, נחנק מדמעות וזו פעם ראשונה שאני רואה את בעלי לאחר תקופה ארוכה, שהוא נחנק, מסתגר ונשאר ללא מילים. הוא פשוט שמע את השיר הזה ושר אותו לאגם כאילו היא הייתה לצידו. אני חושבת שאף עין שם לא נשארה יבשה".
היו המון שיתופים ותגובות לסרטון המרגש הזה. היה קשה לעמוד בו.
"חלק אמרו שזה קטע מאוד קשה לצפייה, חלק תהו למה בכלל הועלה הסרטון וחלק אמרו שאין יותר אמיתי מזה. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה, היו גם תגובות קשות, אנשים שעיקמו פרצוף ואמרו שזה סרטון מאוד אישי. מבחינתנו זו הייתה סיטואציה מאוד טבעית. גם לי היה מאוד קשה לראות את בעלי בסיטואציה כזאת אבל זה נעשה וזה בסדר, לא צריך לשפוט".
נראה כאילו כל הזמן שופטים אותך…
"כל הזמן! כל הזמן! כל הזמן אני במלחמה של הסברים. 'הנה היא יוצאת, הנה היא מתלבשת, הנה היא חיה, היא נראית טוב, יש לה לק, יש לה צבע, היא רזתה…', כל הזמן מדברים ולפעמים כשאנשים אומרים הנה זאת אמרה כך וכך, מרגיש לי שזו הדעה של אותו בן אדם, שמפריע לו איך שאני נראית. ואני שואלת את עצמי: קרה לי הדבר הנורא מכל, איבדתי את הילדה שלי ואתם שופטים אותי? יש לי עוד ארבעה ילדים שבעצם אם אני בוחרת להפסיק את החיים שלי, אני בוחרת להפסיק גם את החיים שלהם ואת של בעלי, אז מה אתם רוצים בעצם? הילדים שלי לא משתווים לרמה של אגם? תשמע, אני כל הזמן עסוקה בלהסביר. אני שואלת את עצמי, מישהו רוצה להחליף אותי? מישהו רוצה להיות בנעליים שלי? מה רציתם לראות אותי? במיטה זרוקה, בדיכאון? הקמתי משפחה בשתי ידיים, ואני לא זאת שתרצה להרוס את המשפחה שלי. קרה הנורא מכל ואני לומדת לחיות לצד הכאב, לא עם הכאב אלא לצידו. את הכאב הזה אף אחד לא ייקח ממני, אני חיה אותו יום ולילה, אבל יחד עם זאת יש לי מטרה, והיא לצעוק אל העולם שאנחנו כהורים צריכים רישיון וגם צריכים מודעות. היום להקשיב וללמוד זה לא בושה, קחו את המקרה שלי, תלמדו ממנו, תיישמו אותו ותחבקו את הילדים שלכם".
על מה את מדברת?
"אני מקווה שהקוראים לא יקראו את הכתבה וירחמו עליי, יגידו 'יווו, איזו מסכנה' אלא שילמדו מהטעויות שלי, ממה שיש לי להעביר להם, ויש לי מסר 'אל תגידו לי זה לא יקרה'. אם נחזור אל אותו ערב ארור, אל אותה שבת, הייתי משנה את הכבדות שלנו. זו הייתה שבת יפה, שבת משפחתית, עם תכנונים. כל השבוע אנחנו בעבודה, במרדף אחרי הכסף וכשמגיעה השבת אנחנו יוצאים. בשבת ההיא הייתה התמהמהות, חשבנו על העבודה שצריכה להיות, על מנוחה, ויתרנו על האחדות שלנו עם הילדים למרות שהיה לנו מנהג לצאת בשבת. בסוף לא יצאנו וקרה הנורא מכל".
"אני יודעת שלא יכולתי להציל אותה, יד אלוהים הייתה שם"
הרגע ההוא אירע ביום שבת, 16 במאי אשתקד, עת מצאה אגם אביגיל, השלישית מחמשת ילדיהם של אבי, עובד 'תנובה' ונועה, כיום סייעת בגנים, את מותה הטראגי לאחר שניפחה בלון מים ונחנקה למוות. "היום אני כבר לא מרגישה אשמה", אומרת האם נועה, "הייתה לי אשמה בהתחלה, שאלות כמו 'למה לא יצאנו מוקדם?, למה קניתי בלונים? למה לא התעקשתי להוציא לה מהפה באותו רגע שראיתי את זה? אבל היום אני במקום אחר, היום אני בהבנה שאם אני חוצה את הכביש אני יכולה להידרס ואם אני שותה כוס מים אני יכולה להיחנק. אז מה? אני אחשוב למה חציתי את הכביש או למה שתיתי את המים? אין לי אשמה היום, יש לי תובנות אחרות, אני יודעת שלא יכולתי להציל אותה, שיד אלוהים הייתה שם".
את מאמינה באלוהים?
"מאוד. ה' נתן, ה' לקח. לקח לי זמן להגיע לתובנה הזו. אין יום שלא שאלתי את עצמי למה? למה לא אותי? למה דווקא אותה? אני הספקתי בחיים, עשיתי ילדים, מיציתי את עצמי כביכול, למה ילדה בת שש וחצי? מה היא עשתה? ואז באו אנשים שאמרו שהיא עשתה את התיקון שלה. מה לעזעזאל ילדה בת שש וחצי צריכה לעשות תיקון? על איזה תיקון אתם מדברים? ילדה בת שש וחצי שלא ידעה מהו חטא, כל שניה שהייתה לי הזדמנות לשאול למה, שאלתי למה. להגיד לך שהיום אני לא שואלת למה? אני שואלת לעיתים, אבל אני מאמינה בבורא עולם, אני יודעת שהוא ידע מה הוא עושה. היום אני לא כועסת על אלוהים, אני אומרת תודה על הטוב ועל הרע ומבקשת כל יום כוח להתמודד עם האובדן הקשה הזה".
מותה של אגם הקטנה ריגש מדינה שלמה אולם הותיר צלקת גדולה לא רק בקרב הוריה, אלא גם אצל ארבעת אחיה. לשאלה איך זה משפיע על הילדים? ענתה נועה כי "יש ירידה מאוד דרסטית הן בלימודים והן ברגשות שלהם כלפינו, בביטחון שלהם, כל אחד נוטה להתרכז עם עצמו, בפינה שלו, בחדר שלו, אין שיחות של 'אמא, בואי אני רוצה לספר לך משהו', כל אחד לקח את הכאב למקום האישי שלו והם לא נותנים לנו לדבר איתם על זה, לא לנו ולא עם אף גורם אחר. אפשר להבין אותם כיוון שהם עוברים מסע רגשי, לכן הם נהיו יותר חצופים, יותר שתלטנים, כל אחד איבד את הילדות שלו, הם התבגרו לי באופן דרסטי, ופה בא המקום שלי לשאול את עצמי איך אני יכולה לעזור להם ולאו דווקא בשיחות, אלא פשוט לראות אמא בריאה בבית, אמא שנוטה להעסיק את עצמה, שיוצאת לעבודה, שמתאפרת, ואחרי העבודה יש לה את כל הזמן לילדים שלה, אמא שמדברת על אגם, שמשתפת בזיכרונות וגם בוכה לפעמים. אני נותנת להם פתח להרגיש מה שהם רוצים, זה לא לקבוע שעה ביום 'הנה אנו בוכים', אתה מרגיש שבא לך לבכות? בוא נבכה יחד, אבל בבוקר שלמחרת אתה תראה את אמא שמחה, שמה מוסיקה, יוצאת לעבודה וחוזרת, אמא שלא מדחיקה את הכאב וגם כאן חל שינוי עצום. בחודשים הראשונים הדחקתי, בכיתי לבד. כאשר ראיתי שזה פוגע בילדים החלטתי שאני לא שומעת לאף אחד יותר, החלטתי שאני לא מתביישת יותר שאיבדתי ילדה. דפקתי חשבון לאנשים אך לא עוד".
דפקת חשבון לאנשים. מדוע?
"חשבתי כל הזמן 'אם אשים חולצה צבעונית או רועשת', מה יגידו עליי? שפחות כואב לי? שזהו 'כבר אין לה אבל', שהכול בסדר? ההסתכלות של אנשים נוטה להיות רעה, אכזרית. כבר שנה וחצי שמדברים על כל צעד שלי, אבל היום זה פחות בראש מעייני 'מה יגידו' או על מה מדברים. מה שחשוב לי עכשיו זה למקם את המשפחה שלי, להתייצב, לחיות".
בתקופה שלפני מותה של אגם אביגייל, החלה נועה לימודי סייעות והשתלבה מאוחר יותר כסייעת בגנים. "חודשיים אחרי האסון חזרתי ללמוד, היה לי קשה מאוד לעשות את זה גם מבחינה ביקורתיות וגם מבחינת הריכוז, חשבתי המון על אגם ויחד עם זאת רציתי לסיים את הלימודים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לגייס את כל הכוחות כי התחלתי עם משהו ואני חייבת לסיים אותו, כי אגם הייתה רוצה לראות אותי ממשיכה ולא עוצרת. מאז לקחתי את הכאב שלי למקומות אחרים, של הסברה, של בואו תקשיבו לי, עברתי משהו שלא כל יום עוברים, בואו תשמעו איך ממקום כזה אפשר לצמוח, אפשר לכוון חיובי ולא לשקוע לתוך בור ולבכות על הגורל המר, למקום של העצמה. לא למדתי את זה, לא קראתי על זה, לא הלכתי להרצאות, לא הלכתי לשום מקום, פשוט ישבתי עם עצמי וחשבתי איך אני יכולה להעביר את המסר שלי בצורה הכי ברורה שיכול להיות, מהמקום הכי כואב שלי, איך אני יכולה להציל ילדים, להציל משפחות, שלא יחוו את הכאב העצום הזה"?
"אל תגידו לי זה לא יקרה"
"אל תגידו לי זה לא יקרה", מבקשת נועה אזולאי, "תשמרו על הילדים שלכם, תעניקו לילדים שלכם תשומת לב, תתייחסו אליהם ותפסיקו להיות במרדף של חיי היומיום, אחרי הזמן, אחרי הכסף. הבאתם ילדים? הם לא באו לעולם כי הם רצו, אל תעניקו בחומריות. אם ילד בא ופונה אליך 'אמא אני רוצה יותך זמן איכות, חיבוק, נשיקה ומילה טובה…' זה מה שהם רוצים. אם אגם הייתה פה הייתי מחבקת אותה ולא עוזבת אותה. הייתי יושבת להקשיב לה. בימים שהייתי לחוצה, במקום לרדוף בבוקר להספיק לעבודה, הייתי שמה את עצמי בצד חמש דקות ומקשיבה לה כי היו ימים שהיא הייתה רוצה רק חיבוק בבוקר ואני הייתי בלחץ להספיק, להכין אוכל, להגיע הזמן. לרגע לא שמתי לב שהילדה שלי בסך הכול רוצה חיבוק בבוקר. היום, לו הייתה כאן, הייתי עוזבת את הכול בצד ומביאה לה חיבוק. עוד חמש דקות לא יקרה שום דבר. הייתי במרדף להספיק כל היום, לכן אני מבקשת להעביר את המסר 'תעצרו שנייה, תחשבו רגע, יש פה ילדים, תתייחסו אליהם, תשמעו מה יש להם לומר, הם זועקים, אין דברים יותר חשובים. המצב הכספי תמיד ירדוף אותנו, המצב הרגשי, הבית, הזוגיות, אבל הילדים גדלים והם גדלים עם משקעים. כיום אני מחבקת יותר את הילדים שלי, אני מניחה לדברים הפחות חשובים בחיים שלי גם בעקבות מה שעברו וגם כי בחרתי בחיים".
אפרופו ילדים, חשבת להביא ילד לעולם?
"בשלב הזה לא, הילדים שלי עברו טלטלה לא פשוטה בחיים והמטרה שלי היא להרים אותם. בעתיד? יכול להיות. אני עדיין באיזשהו מקום זה מתנהלת כאמא לחמישה ילדים, וזה בא לידי ביטוי שלפעמים, אני לא מכינה ארבעה כריכים בבוקר, אלא כריך אחד נוסף ומניחה אותו על השיש לאגם, אני שמה חמישה תיקים על הרצפה, אחד נשאר בחדר, בשולחן יום שישי הבובה של אגם יושבת יחד איתנו ולידה מונחת צלחת. חשוב לי להמחיש לילדים שאגם תמיד איתנו. יש דברים שהם קבועים כמו התמונות על הקיר, או נר הזיכרון שתמיד דולק, אך יש דברים שהפחתתי כמו ביקור בקבר אחת לשבוע או לכבס לה את הבגדים, לקפל ולהניח בארון. השתניתי, התחלתי יותר להשקיע בפעילות מצילת חיים ע"ש אגם, גם דרך "טרם" שמלווים אותי מהרגע הארור ההוא, התראיינתי לתקשורת לא מעט על הסכנות שילדים חשופים אליהם".
לא פעם הזעקות שלך ופרסומים שלך הצילו חיי ילדים. שתפי אותנו.
"נכון, בעקבות הכתבה של ארגון 'בטרם', הגענו למודעות שהצילה חיי אדם. אנשים פנוי אלי בעקבות הכתבות, הם הורידו את הבלונים, פשוט הסירו את הבלונים מהבית, כולם פנו אליי פה אחד ואמרו לי במילה אחת – תודה שהבאתי את הסיפור שלי האישי ויידעתי שבדבר הקטן הזה שנמצא אצלנו בבית יום יום, באירועים הכי חשובים ומרגשים, נמצאת הסכנה. הרגשתי שבמותה של אגם ניצלו חיים רבים, של ילדים ומשפחות שלמות. אי אפשר לספור על שתי כפות הידיים כמה אסונות נמנעו, לאו דווקא מבלונים אלא אפילו מהחלקים הכי קטנים שנמצאים בבית: ג'ולות, זיתים, גרעינים ופיצוחים, פופקורן, כל דבר שמשתייך לחנק".
מה החלום שלך?
"ברמת המודעות להגיע לכל בית בישראל. ברמה האישית, החלום שלי היום זה להחזיר את החיים שלי למה שהיה פעם, לחזור להיות משפחה ללא עצבות".
זה יכול לקרות?
"כן, אם נצליח לשנות את הדרך ביחד. אבי מוצף ברגשות יומיומיים, נוטה לבכות הרבה יותר ממני, לדבר על אגם הרבה יותר ממני. היא הייתה בבת עיניו, אהבת חייו הגדולה ביותר, והעצב שאנו חווים חיבר בינינו מחדש. בעצם זאת הפעם השנייה בחיים אחרי שילדתי את הילדים שהרגשתי ששוב יש משהו שמאחד בינינו, הבנו שאנחנו שם אחד בשביל השנייה בעקבות הטראומה ואני מרגישה שאני אוהבת אותו הרבה יותר, מיום ליום. אנחנו שם כדי להרים את הילדים שלנו יחד ופתאום ה'ביחד' הזה קיבל מקום מאוד משמעותי, אנחנו לומדים להכיל את הדברים יחד כאשר נקודת המשבר היא בעיקר בילדים, אם אנחנו רואים אותם הולכים לאיבוד, אחד מאיתנו חייב לקחת את המושכות ולהחזיר אותם תכף למסלול. אנחנו עושים הכול כדי לנהל חיי משפחה ככל שאפשר, כולל טיפול משפחתי, תרפיה באומנות, עם חיות, מעניקים לילדים את כל הכלים כדי לפרוק את מה שעל הלב. זה החלום, שנחזור להיות משפחה שמחה, נורמלית".
