כתוב בפרשה: "ובָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלהֶיך…". לכאורה תיבת והשיגוך אינה מובנת לשון זה נופל על מי שרוצה לברוח מדבר מסוים ורודפים אחריו ומשיגים אותו וכי יש מי שיברח מברכות שצריך לרדוף ולהשיג אותו? אלא הנה לפעמים מוצאים בני אדם שמצליחים בעסקיהם למעלה מדרך הטבע, וכל מה שעושים ה' מצליח בידם, ואף אם עושים משא ומתן אשר בדרך הטבע מוכרחים להפסיד בו, קורה ההיפך. נסביר דרך משל שהולכים הם למקום רחוק להביא סחורה ביוקר, ומוציאים עליה הוצאות רבות, ומביאים למכרה במקום שמייצרים את הסחורה הזאת, כמובן תימכר שם בזול, באופן זה כפי השכל מוכרחים להפסיד, ובכל זאת הקב"ה עושה סיבובים וסיבובי סיבובים ומרוויחים גם בזה, ונמצא הגם שהם בורחים מן הרווח והברכה הנה הרווח והברכה רודפים אחריהם ובאים אליהם בשפע גדול עצום ורב. זה מה שמבטיח הקב"ה לישראל אם יעשו מצוותיו כראוי, ובאו עליך כל הברכות האלה וכל כך תהיה מוצלח שאפילו אם תברח מהם הם ירדפוך והשיגוך.
"יען כי תשמע בקול ה' אלוהיך כראוי…". מסופר על חוטב עצים שעמל קשה לפרנסתו, באחד הימים ביושבו לנוח מעט ראה לצידו רועה צאן ועדר עיזים לפניו, והנה אחד העיזים סטה מן העדר ונעלם. ויהי למחרת נשנה הדבר חשב החוטב אלך ואברר את פשר הדבר, עקב אחר העז והבחין שהלך לאחת המערות ביער אשר שם ישב דוב ללא רגליים, הדוב נהם והעז נכנס ישר לתוך פיו וישבע הדוב, הרהר החוטב אכן מעשה פלא הוא זה, ואם כן למה לי לחטוב עצים? מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. מיד שב ליער אסף את כליו ושב לביתו לפליאת אשתו בראותו מוקדם, השיב מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו, בשומעה זאת רגזה ואמרה האם נטרפה דעתך? ויספר לה את אשר התרחש ביער, ניסתה לשנות את דעתו והוא בשלו, מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. כעבור שעה קלה דפקו שני אנשים בביתם וביקשו מהם לשכור את חמורם ליומיים. אמר החוטב לאשתו הנה משמיים מראים לנו שאין לדאוג על פרנסה. אך יומיים עברו והחמור לא הושב אליהם, אמרה אשתו ראה מה עשית עבודה אין, פרנסה אין, חמור גם אין, עוד מעט נמות ברעב.
חזר בעלה ואמר מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו. האנשים אשר שכרו את החמור שודדים היו, פגשו אדם בדרכם שדדוהו והרגוהו, כשחפרו בור לקברו מצאו אוצר, ע"כ שכרו את החמור לשאת את האוצר ולחלקו ביניהם, טענו את האוצר על החמור, אך לא מהרו ללכת כי היו רעבים, האחד הלך לעיר לקנות אוכל והשני שמר על האוצר, זה שהלך לקנות חשב לעצמו אני הוא שחפרתי את הבור ובזכותי נמצא האוצר ע"כ שייך הוא לי, אכניס רעל בלחם ואמית את חברי והאוצר יישאר בידי. ולעומתו שומר האוצר חשב אני הרגתי את האיש ובגללי נמצא האוצר א"כ אחפור בור ואכסהו בשקים כשיבוא חברי ייפול בו וימות, ויישאר האוצר לי לבדי. וכך עשו כאשר שב הראשון עם המזון הזמינו חברו לשבת על השק ומיד נפל ומת, וחברו ישב לאכול והנה אך טעם מהלחם נאנח מכאבים ומת גם הוא. לעת ערב כשהרעב הציק לחמור, ואין מי שיכוונו לאן לפנות, שב על עקבותיו לבית חוטב העצים, כשמוע חוטב העצים את חמורו נוער מיהר לפתוח את החצר האכילו ופרק מעליו את משאו, פתח את השקים ואורו עיניו השקים מלאים כסף וזהב תכשיטים ואבנים טובות. רץ לאשתו ואמר: "מי שהאכיל את הדוב יאכיל אותנו…". אנו רואים שכשאדם שומע בקול ה' ומשתדל במצוות כראוי, אזי ובאו עליך כל הברכות…
הלכות ראש השנה:
א] יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות להתפלל על קברות הצדיקים ונותנים צדקה לעניים, וכן נוהגים לעשות התרת נדרים בבית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים כדי להינצל מעונש נדרים שנדר בכל ימות השנה.
ב] מנהג יפה להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, וכן יש נוהגים לטבול במקווה טהרה בערב ראש השנה ומנהג יפה הוא ומי שאינו יכול לטבול מאיזו סיבה שהיא, נכון שישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשנים עשר ליטר וחצי, ואפשר לעשות זאת גם על ידי מקלחת שיעמוד תחת הסילון של המקלחת כשהברז פתוח עד שישער שכבר נשפכו על גופו מים בשיעור תשעה קבין וברור שאין הבדל בזה בין אם המים צוננים או חמים.
ג] יש נוהגים להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים הם לזקוף קומתם כשמגיעים לסוף הברכות ולהישאר זקופים עד אחר שיתחילו מעט מהברכה הסמוכה, שאין לכרוע בסוף ובתחילת כל ברכה אלא רק במקום שתיקנו חכמים.
שבת שלום!
