בפרשת ואתחנן מספר משה לעם ישראל כי התפלל לקב"ה תקט"ו תפילות, על מנת שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ. שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר…". אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה, ולא קיבל את תפילתו האישית, באומרו למשה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה…". למרות הקושי הגדול והאכזבה הנוראה, משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה'. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום, קיבל הקב"ה חלק מתפילת משה. שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה…". מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול לפיו: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים.

כתוב בגמ': "אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ לא נענה אלא בתפילה. שנאמר: אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה: עלה ראש הפסגה" . בנוסף לכך, הגמ' לומדת מסדר תפילתו של משה רבינו, את סדר התפילה הראוי. כאמור בתלמוד: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואחר כך יתפלל. למדנו ממשה. דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא', וכתיב: 'ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גודלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמיים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך'. וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

מתפילתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפילה. המדרש מבאר: ומניין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. 'ואתחנן' בגימטרייה הכי הוי" . למרות זאת לא נענו תקט"ו תפילותיו של משה להיכנס לארץ. לכאורה, קשה: מדוע משה התפלל תקט"ו פעמים, הלא אם הקב"ה דחה את תפילתו פעם, פעמיים ושלוש היה משה יכול להסיק שהקב"ה אינו מקבל את תפילתו בעניין זה, א"כ למה הטריח משה את הקב"ה לסרב לתפילתו תקט"ו פעמים? וכי משה עז פנים היה? משה רצה בזה ללמד את ישראל יסוד חשוב בתפילה. דהיינו, ללמדנו שעיקר מטרת התפילה היא ההכרה העמוקה, לפיה אין לנו מעצמינו ולא כלום, ושלאף אחד בעולם אין אפשרות למלא אחר תפילתנו ובקשתינו, פרט לבורא עולם. לפיכך המעלה העליונה של המתפלל היא כאשר בקשתו אינה נענית והוא שב לבקש ולהתחנן לקב"ה, ואין הוא מחפש להגיע למילוי צרכיו בדרכים טבעיות. וכן תמצא שישראל מתפללים תפילת שמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, ברציפות במשך 1938 שנים, ומבקשים מה': "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ולמרות שאין הם נענים, תפילתם ובקשתם אינה נפסקת. כלומר, אלמלא ציווה הקב"ה את משה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". היה משה מוסיף על תקט"ו תפילותיו עוד תפילות.

כתוב בפרשה: "ואתחנן אל ה'…". מובא במדרש: "ואתחנן אל ה', ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו. שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. כלומר, לאין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים. אפילו לעושה רצונו ומצוותיו, אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך לא נותר לישראל, אלא לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים ותפילות, מתוך האמונה שתפילתו לא תחזור ריקם.

שבת שלום!