רבים לא יודעים זאת: כלכלת מדינת ישראל מבוססת בעיקר על עסקים קטנים. מדובר בעסקים בהם עובדים בודדים עד עשרות בודדות של עובדים, ועסקים אלו מהווים יותר ממחצית התל"ג במשק, הם מנוע הצמיחה היציב והגדול בישראל והם גם המעסיק הגדול ביותר בישראל. הגיוני לחשוב שמדינת ישראל תשקיע במגזר העסקים הקטנים, תקצה להם יותר אשראי, תעביר אותם במסלולי רישוי קצרים וזולים יותר ותעשה ככל שניתן על מנת להגדיל ולהצמיח את אותם עסקים, כדי לשפר את הכלכלה. אך בפועל, העסקים הקטנים הם הסובלים העיקריים מתחלואי הביורוקרטיה הישראלית.
כמה פעמים כבר שמענו על החלטת ממשלה, ומספר חודשים לאחר מכן גילינו שההחלטה אינה מיושמת? כמה פעמים אמרו לנו שבתקציב המדינה הוקצו כספים למטרה מוגדרת, ושנה לאחר מכן גילו לנו שהתקציב כלל לא עבר לייעודו?
מפעל דיוויין סטון הוא דוגמא קלאסית ועצובה להתנהגות המדינה כלפי עסקים. דוד בנאי הוא שהקים את המפעל, בהשקעה של מיליוני שקלים. בנאי הוא יהודי שאת רוב שנותיו העביר בעסקים בחו"ל, ולפני מספר שנים החליט להקים מפעל באופקים. המפעל קיבל את כל האישורים, והוכר על ידי משרד הכלכלה כמפעל שזכאי לתמיכה. בנאי מעסיק עשרות עובדים ומפרנס בעקיפין עוד מאות אנשים כספקים חיצוניים למפעל. בעתיד המפעל צפוי גם לייצא ובנאי אף חתם על הסכם קיבוצי מול העובדים, בלי יותר מדי זמן במשא ומתן ומתוך איכפתיות אמיתית לישראל, לעובדים ולתעשייה הישראלית. הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אלא שמבצע צוק איתן גרם לעיכובים בניירת ובהחלטות משרד הכלכלה, והכסף מהמדינה מתעכב.
כתוצאה מכך המפעל בסכנת סגירה. צעקות "הצילו" של הרגע האחרון אולי עוד יעזרו, ובינתיים המפעל חי ונושם בזכות הלוואה של 3 מיליון שקלים מההסתדרות החדשה. תחשבו כמה עסקים קטנים נפגעו כתוצאה מצוק איתן, ואיך הביורוקרטיה הישראלית הורגת עסקים, מביאה לפיטורים ובסופו של דבר לחוסר צמיחה, אבטלה ועוד. הממשלה ומשרדיה חייבים לעשות הכל על מנת לעזור למעסיקים ויזמים. אסור להיות מצב בו מפעל מקבל אישור תמיכה מהממשלה ושנתיים לאחר מכן הכסף עדיין לא הגיע.
שבת שלום!
