שמי טל בן חיים ואני יפה. זה לא מה שמגדיר אותי, אבל זה הדבר הראשון שאתם רואים כשאתם מביטים בי. אני כל כך יפה שהתחלתי לדגמן בגיל 13 ואף זכיתי בתואר מלכת היופי של הדרום בגיל 16. כל כך יפה, שזה כנראה כל מה שאי פעם תראו בי, אישה יפה. אני משחקת במשחק אבוד מראש, משחק בו כולנו מפסידות תמיד, משום שכללי המשחק נקבעו עבורנו.
"למה את צריכה תואר ראשון?", "את מבזבזת את הזמן שלך, עדיף שתתמקדי בדוגמנות חמודה", "את יפה מידי בשביל לעסוק במה שלמדת". אלה רק חלק מפניני החוכמה שנאמרו בפני, אנשים שלא הצליחו להבין למה לעזאזל אישה יפה צריכה לעשות תואר ראשון. איך יכול להיות שיש תוכן בכלי, אם הוא כל כך כל כך יפה? "כדאי לה להמשיך לדגמן – לא ייצא ממנה משהו אחר, בטוח יש לה הפרעת אכילה" ,"וואי היא רזה בצורה חולנית", הם חלק מהפנינים ששמעתי במקרה, שנאמרו עליי אך לא בפניי.
התרבות מחלקת אותנו לשניים: אישה יפה בעלת אינטליגנציה נמוכה או אישה לא יפה בעלת אינטליגנציה גבוה. את הרי לא יכולה להיות גם יפה וגם חכמה. החלוקה הזו נטמעה כל כך חזק בתודעה שלנו שהיא לא פחות ממעצבת תפיסות עולם. תפיסות מיושנות מהסוג הגרוע ביותר – אחת כלפי השנייה.
מתנצלות על יופיין
יופי פותח דלתות הוא משפט רווח בחברה הישראלית, ואני בטוחה שהרבה נשים שמעו אותו לא פעם במהלך חייהן. אבל אני רוצה לדבר על הצד השני והמכוער של היופי: על סטיגמות חברתיות, על הצורך להתנצל או להסתיר את היופי ועל הספק הקל, אך התמידי, שבבסיסו השאלה, האם הייתי משיגה את כל זה לו הייתי פחות יפה?
במהלך המחקר במכללת ספיר יצאתי למסע חיפוש עצמי, לא פחות מכך. החלטתי לבחון את משמעות היופי הנשי בעולם, האם יופי הוא יתרון או חיסרון כשמדובר באישה שרצונה הוא לרכוש השכלה ולהצליח במקום עבודתה. המסע הזה אפשר לי לעבד תהליכים שעברתי בעצמי, אבל בעיניים מקצועיות. מראיונות עם דוגמניות בעלות תואר שני עלה כי דרך ההתמודדות שלהן עם הסטראוטיפים החברתיים, היא התנצלות על היופי מחד והבלטת כישוריהן המקצועיים מאידך, כך שנראה כי אני לא לבד במערכה. הסטיגמות, האמירות הפוגעות והקושי להוכיח את עצמך הגיעו לכולן, גם למוצלחות ולמפורסמות ביותר.
אני מודעת לכך שככל הנראה כבר סיננתם לעצמכם את המשפט "צרות של עשירים". הרי כולנו עצמאיות, כולנו חופשיות, כולנו יודעות את התורה – ועדיין חשוב שנזכור, מנגנוני הדיכוי החברתיים לא נעלמו עם התנועה לזכויות נשים, הם החליפו צורה. מטרתם נשארה זהה: לדכא את הנשים במרחב הציבורי. בעבר היינו צריכות להישאר בבית, אבל גם כשכבר יצאנו למרחב הציבורי, העולם עדיין שייך להם.
הם, שקבעו למשל שאנחנו צריכות להיות רזות, גבוהות, והם שקבעו שאם אנחנו לא רזות וגבוהות אנחנו צריכות לעשות הכל כדי להיות כאלה. נעלי עקב למשל, קבעו כל מעצבי האופנה, צועקים כל שלטי החוצות – הן נעליים שמוגדרות אוטומטית כ"אלגנטיות". מדובר על מנגנון דיכוי שמגביל אותנו, מאיט אותנו וגורם לנו לעמוד בצורה שמבליטה את החזה והישבן. כן, מאוד אלגנטי.
מפחדת להשמין, מפחדת להזדקן
אז למה אני הולכת עם עקבים, למה אני מדגמנת? למה אני עומדת בכל הפוזות הנכונות ומתאמצת לשמור על הגזרה? כי אני מבינה שכרגע כללי המשחק נקבעו עבורי והם לא ישתנו. לפחות לא בחמישים השנים הקרובות. אני מבינה שעליי לשחק עם הקלפים שקיבלתי. כולנו, ללא יוצא מן הכלל משחקות לפי אותם כללים. אפילו המנהלות הבכירות שיאמרו כי האישה מעולם לא הייתה יותר משוחררת, צריכות לזכור שהן משוחררות – בתוך ספארי שמנוהל עדיין ברובו על ידי גברים. הגברים יחליטו אם תופיעי בתקשורת ובאילו תנאים, הם שיחליטו כמה תרוויחי ואיך תראי. אם לא תקשיבי לכללים את תהיי "מכוערת", "פמיניסטית משוגעת", "וורקוהולית", "לא אמהית". אין לך דרך לנצח.
אני מפחדת לאבד את מה שכל חיי אמרו לי שהשגתי בזכות היופי. פחד אמיתי של אובדן זהות. פחד להשמין, פחד להזדקן, פחד מהריון, פחד לאבד את מה שכולם רואים בי, אישה יפה. פחד שלא נובע מתודעה נשית מעורערת, אל אלא תוצר של מניפולציה חברתית מכוונת.
אז מהו בעצם הדבר הנכון לעשות? להיות מטופחת אבל לא יותר מידי? ואיפה בדיוק עומד הגבול של ה"יותר מידי"? האם תמיד אאלץ להתמודד עם דעות קדומות וסטיגמות? האם בכל ראיון עבודה שאלך אצטרך להתנצל על זה שאני גם גבוהה וגם רזה? שמי טל בן חיים ואני יפה. זה לא מה שמגדיר אותי, אבל זה הדבר הראשון שאתם רואים כשאתם מביטים בי. לכל אחת אמנם נתוני פתיחה שונים וציפיות שונות, אבל כך או כך חשוב שנזכור, כולנו משחקות במשחק שאין לנו שום דרך לנצח בו.
