ביום ראשון בבוקר יפית דביר (23) הגיעה למשרדי עיתון "המגזין" כשהיא אוחזת בידיה את הבן אור. כבר ברגע הראשון שראיתי את השניים הבנתי שיש כאן חיבור מדהים, חיבור בלתי ניתן להתרה. אך למרות החיוכים והדיבור השוטף, קל מאוד להבחין שיפית עדיין לא התאוששה מהטראומה הקשה שפקדה אותה לפני שנתיים בדיוק. את התאריך ה-17.4.16 היא לא תשכח לעולם. בערב הארור הזה בעלה מאור יצא לבילוי עם חברים כשהוא מחוייך ושמח, וכבר לא חזר הביתה. הוא נהרג בתאונת דרכים קטלנית, שעד היום לא פוענחה, סמוך לאולמי טרויה, קילומטרים ספורים מהכניסה הצפונית לעיר.
מאור נסע עם שני חברים לתל אביב, וסמוך לשעה עשר בלילה, בזמן שעשו את הדרך חזרה הביתה, הרכב התהפך וירד לשוליים. מאור נהרג במקום, שני החברים האחרים נפצעו באורח קל בלבד. בחקירה הראשונית נשמעו גרסאות הפוכות. אחד החברים אמר כי מאור הוא זה שישב על ההגה, ואילו חבר אחר רמז כי הנהג היה החבר השלישי. המשטרה לא הצליחה להגיע למסקנה חד משמעית ותיק החקירה נסגר. בלחץ המשפחה, התיק נפתח בשנית ממש בימים האחרונים. "לא ננוח עד שנדע את האמת, מאור לא ישב על ההגה, הוא נהרג בגלל נהיגה לא אחראית של אחד מיושבי הרכב", אומרים בני משפחתו של מאור, ומקווים שהמשטרה תבצע עבודה יסודית יותר בחודשים הקרובים.
מבחינת יפית היא כבר לא מתעסקת בחור השחור הזה, היא עייפה מכל המאבקים והתשובות הלא הגיוניות שקיבלה לאורך השנתיים האחרונות, היום היא מתעסקת אך ורק בגידול הבן אור בן השנה וארבעה חודשים, ובהנצחתו של מאור.
אהבה ממבט ראשון (וחתונה תוך שלושה חודשים…)
תחילת הקשר בין מאור ליפית היה לא שגרתי בלשון המעטה. יפית לא נענתה לחיזורים העיקשים של הצעיר יפה התואר, אך מאור לא התייאש והחליט לפעול בשיטה ישנה ומוכרת – הוא פנה להוריה של יפית וביקש מהם את עזרתם לפגוש את הבת הבכורה. "אמא שלי ממש התאהבה בו, ההורים שלי ישבו איתו בארומה, והבינו שמדובר בבחור רציני שמוכן לעשות הכל כדי לפגוש אותי", משחזרת יפית.
אחרי חודשיים של חיזורים מאור ויפית יצאו למסעדה בראשון לציון, ויפית הייתה בטוחה שזו תהיה פגישה קצרה מאוד. "לפני שיצאתי נישקתי את המזוזה ואמרתי לאמא שלי שאני תוך חצי שעה חוזרת הביתה", היא אומרת. יפית חזרה הביתה רק לאחר ארבע שעות, כשהיא מחייכת מאוזן לאוזן. היא ידעה כבר באותו הערב שמאור יהיה בעלה. "מאור ממש הדליק אותי, הכרתי בחור רציני, אמיתי, ישיר מאוד, אחד שלא בא לשחק משחקים אלא גילה רצינות מהפגישה הראשונה", היא אומרת.
ואכן, כבר לאחר חודש מאור הזמין את יפית לאותה מסעדה בראשון לציון, ולתדהמתה שלף טבעת יקרה והציע לה נישואין. בסוף חודש ינואר הם החליפו טבעות באחד האירועים הכי מושקעים שידעה העיר, עם הרבה מאוד אומנים, חגיגה קולינרית ואלכוהול שנשפך כמו מים. "זו הייתה אהבה כמו בסרטים, הכל היה מושלם ונוצץ, לצערי נהניתי מהזוגיות הזו רק שלושה חודשים", אומרת יפית כשהיא מוחה את הדמעות.
ב-17.4.14 יפית התעוררה לבוקר שגרתי, כשהיא שמחה מאוד. היא הייתה אמורה להגיע אחר הצהריים לרופא נשים לבדיקת אולטרה-סאונד, כדי לקבל חותמת למה שהיא ומאור כבר ידעו – שהיא בהיריון. לאחר שסיימה את הבדיקה סמוך לשעה שש בערב, היא ניגשה למכולת של מאור ברובע י"א. מאור אומנם היה צעיר מאוד, אך היה לו חוש עסקי בלתי רגיל ורשם הצלחה גדולה במינימרקט השכונתי. יפית מתארת את מה שארע ארבע שעות לפני התאונה הקטלנית: "אלה היו ימים של חג הפסח, ומאור החליט בפעם הראשונה מאז שהוא בעסק לעטוף את כל מדפי החמץ בניילונים שחורים. הייתי בהלם שהוא בחר את הצבע הזה, אבל כמובן שלא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות. מאור רצה לעשות על האש בחנות, הוא הוציא מנגל, והצעתי לו שיעשה על האש באחד הפארקים או בחוף הים ואני אשב בחנות. בהתחלה הוא לא רצה לשמוע לי, אבל לאחר שחבר דיבר איתו הם החליטו ללכת למקום אחר. ישבתי בחנות, וזה דבר שלא היה זר לי. כל יום הייתי מחליפה את מאור לכמה שעות, וידעתי היטב את העבודה".
מאור, חברו הטוב ועוד אדם נוסף, בוגר יותר, החליטו לנסוע לתל אביב, דבר שיפית לא ידעה עליו. לקראת השעה עשר היא כבר החלה לסגור את החנות והמתינה למאור, מאחר ורכב המרצדס שלו היה בחנייה והמפתח היה אצלו. יפית: "ישבתי והמתנתי למאור, ולא הבנתי למה הוא מאחר. כבר סגרתי את החנות, הפעלתי את האזעקה ופתאום הבנתי שפעם ראשונה מאז שאני בעסק ששכחתי להכניס את המקררים פנימה. הייתי מבולבלת ולא הבנתי למה. פתאום הגיע בחור שמעולם לא ראיתי קודם לכן, קנה שתייה וסיגריות והציע לי עזרה להכניס את המקררים. אמרתי לו שאני מחכה לבעלי, הוא צריך להגיע כל רגע, ואז הוא ענה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: 'ואם הוא לא יחזור…'. לא עניתי לו, אבל מאוחר יותר הבנתי שקיבלתי איזה מסר ממישהו שמעולם לא ראיתי לפני כן וגם לא לאחר המקרה".
"בכלל לא חשבתי על הגרוע מכל"
יפית מתארת את רגעי האימה שעברה עד שהבינה שקרה הגרוע ביותר: "לאחר השעה עשר חייגתי למאור, כי כבר התחלתי לדאוג והוא לא ענה. התקשרתי גם לחבר שלו והוא לא ענה. לא הרצתי לעצמי בראש מחשבות רעות, ותיארתי לעצמי שהם עושים על האש ולא שומעים את הטלפון מצלצל. חייגתי שוב ושוב, ולקראת עשר וחצי מישהו ענה, הוא הציג את עצמו כשוטר בשם אורן, ואמר שיש שלושה בחורים שהם מעוכבים ולא יכולים לדבר, והם נמצאים על הכביש ליד אולמי טרויה. הוא לא רצה להוסיף פרטים, וחשבתי לעצמי שאולי יש ביקורת של המשטרה ואחד מהם אולי שתה אלכוהול, לכן הם מעוכבים. משהו דחף אותי לנסוע לשם, התקשרתי לדוד שלי ולאחותי וביקשתי מהם לקחת אותי דחוף לכיוון הצומת של אולמי טרויה. מדובר בדרך שאולי לוקחת חמש דקות נסיעה, אבל לי זה נראה נצח עד שהגענו לשם".
יפית מוסיפה ומתארת: "התקרבנו לצומת וראינו הרבה ניידות, אמרתי לעצמי שזה הגיוני, כי השוטר אמר לי שיש מחסום. בכלל לא חשבתי על הגרוע מכל. פתאום ראינו גם אמבולנסים וזק"א, ואחותי שהיא מתנדבת במד"א אמרה שזה לא טוב שיש גם זק"א. גם אז לא חשבתי מחשבות רעות ורק רציתי להגיע ולראות את מאור. ירדתי מהרכב, רציתי להתקרב אבל אמרו לנו שאי אפשר כי הייתה תאונה. שאלתי איפה אורן השוטר, הוא הגיע אלי ואמר שהייתה תאונה ופינו שני פצועים לבית החולים קפלן ויש הרוג אחד. הוא כבר ידע שמדובר בבעלי, אבל אמר לי שאני צריכה לנסוע לבית החולים כדי לראות אם אחד הפצועים זה בעלי. עלינו לרכב, ואז קיבלנו טלפון מקצין נפגעים שביקש שנחזור לזירת התאונה. חזרנו מייד, וקצין הנפגעים הקריא לנו נוסח כזה שבסופו הוא אמר שמאור נהרג בתאונת דרכים. עדיין לא הבנתי מה קורה, ואז אחותי ניגשה לאמבולנס כדי לזהות את מאור. כשהיא חזרה בוכה, הבנתי מה קרה, אבל זה הזיכרון האחרון שלי מהרגע הארור הזה, אני לא מצליחה לזכור כלום מה קרה מאז".
מסע הלוויה של מאור היה קשה ביותר, ומאות ליוו אותו בדרכו האחרונה. "4 ימים לא הכנסתי מים או אוכל לפה, הייתי כמו זומבי, לא הבנתי מה קורה סביבי. בכל זאת, הייתי בת 21 ולא ידעתי איך להתמודד עם האובדן הזה של הדמות הכי חשובה לי בחיים. בהתחלה הייתי הולכת 4 פעמים ביום לבית העלמין, אמרו לי שאסור לי להגזים כי הייתי בהיריון אבל לא הקשבתי לאף אחד, רציתי להיות לידו, להרגיש אותו הכי קרוב אלי".
יפית כמובן החליטה להמשיך עם ההיריון וזכתה לתמיכה מדהימה מהוריה ובני משפחתה: "בלעדיהם לא הייתי מצליחה לעבור את הימים האלה, אני מעריצה אותם ואוהבת אותם על כך שתמכו בי ברגעים הכי קשים שלי בחיים. גם היום הם עוטפים אותי ואת הילד בחום ובאהבה, והם העוגן שלנו".
יפית לא רוצה להתעסק בחקירת התאונה, היא כבר עייפה: "אין לי כוחות להתעסק בזה, ומשאירה את זה למשטרה שתעשה את העבודה כמו שצריך. אני עסוקה היום בשני דברים בלבד – לגדל את הילד המדהים שלנו, ולמצוא דרך להנציח את מאור בכל הזדמנות. מעבר לכך, שום דבר לא מעניין אותי".
בימים אלה יפית סוגרת מעגל ופותחת עם הוריה מינימרקט ברחוב רוגוזין 27, תחת השם "אור מרקט". יפית אומרת לסיכום כשדמעות מכסות את פניה: "אני סוגרת מעגל וממשיכה את דרכו של מאור, זה היה החלום שלי ומודה להורים שלי שסייעו לי להגשים את החלום".
