טורים

מראה מראה שעל הקיר

"מראה מראה שעל הקיר- יש יפה ממני בעיר?"
"מראה מראה שעל הקיר- יש רזה ממני בעיר?"
"מראה מראה שעל הקיר- יש יותר אהובה ממני בעיר?"

"מראה מראה שעל הקיר…"
בתור ילדים חינכו אותנו תמיד להבדיל בין טוב לרע, בין נכון לפסול, בין הנסיכה למכשפה הרעה. לימדו אותנו לעצב בתודעה שלנו דמויות ברורות שמורכבות מההגדרות הטבעיות ל"טוב" ו"רע". לימדו אותנו לתייג ולמיין כל התנהגות בהתבסס על כללים בלתי מתפשרים שהחברה קבעה.

בזמן האחרון נתקפתי "נוסטלגיית דיסני" שהובילה אותי לבחון מחדש את אותן הגדרות טבעיות שגדלתי עליהן גם אני. באחד הסרטים האהובים עליי- שלגיה (אליה אפילו התחפשתי כמה פעמים בפורים), יש תבנית מאוד ברורה לדמות המכשפה

הרעה: האמא החורגת שמקנאה בבתה היפה-יותר-ממנה. כולנו שונאים את האמא החורגת באופן טבעי ומרחמים על שלגיה המסכנה, אך כמה מאיתנו באמת עצרו לבחון לעומק את הדמות הרעה?

אז מה יש לנו כאן בעצם? אמא חורגת קנאית שמתעסקת כל היום בשאלה האם היא היפה ביותר או לא, האם יש מישהי טובה יותר ממנה או לא. אם נניח בצד את קיצוניות הפעולה שלה (בכל זאת, נסיון לרצח זו תגובה קצת מוגזמת. קצת.), עד כמה כל אחד ואחת מאיתנו באמת שונים ממנה ביסוד שלנו? עד כמה התופעה הזו זרה לנו מחיי היום יום- העיסוק התמידי ב"למי יש יותר מאיתנו"? "מי יותר או פחות טוב מאיתנו?" "מה עלינו לעשות כדי להיות הכי אופנתיים/נחשקים/ נערצים/מקובלים/עדכניים?" כולנו נתקלנו בתופעה הזו לפחות פעם אחת בחיינו, ויש שמתמודדים איתה בכל יום מחדש.

"למה היא יותר יפה ממני?!"
"למה הוא מצליח יותר עם בנות?"
"למה החזה והישבן שלה כל כך יפים לעומת שלי?!"
"מה יש לו שאין לי?!"

שאלת ה"למה" היא אולי הנפוצה ביותר בקרב בני הנוער בישראל. היא פשוט מוציאה אותנו מדעתנו, לא ככה? בכל אחד מאיתנו קיים ענק ירוק קטן שדומה מאוד לאמא החורגת משלגיה. בכל אחד מאיתנו יש מראה קטנה אותה אנו שואלים באובססיביות שאלות שנובעות מהספקות העמוקים ביותר שלנו.

אם המצב אכן ככה, למה כולנו כל כך שונאים את האמא החורגת של שלגיה? למה כל כך קשה לנו להודות שהחסרונות שלה, בבסיסם, סך הכל אנושיים וחלקם קיימים גם בנו?
איזו דוגמה טובה יותר יש מאשר אלפי בני ובנות נוער שמרעיבים את עצמם בגלל חוסר ביטחון או בגלל הרצון "לעמוד בקצב" שמודל היופי מכתיב? שלא לדבר על משחקי אגו, קנאה חסרת היגיון, הצורך התמידי להיות הכי עדכניים וחדשניים והרשימה נמשכת ונמשכת… כל אלו הם לא הרשע בהתגלמותו, אלא חסרונות אנושיים. וכן, יש הבדל עצום.

אז מה הבעיה האמיתית שלנו? לדעתי, הבעיה האמיתית נובעת מהדחף שלנו להרוג את האמא החורגת שיש בתוכנו- במקום להשלים איתה. הדחף להדחיק את קיומה- במקום להבין מה מניע אותה. הדחף להציב חומה בינה לבין שאר האישיות שלנו- בלי להבין שהיא חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אנוש בכלל ובני נוער בפרט.

בקשה אישית קטנה: בפעם הבאה שתביטו במראה, אל תשוו ביניכם לבין ההיא לבין ההוא לבין הנכדה של אחותו של הדוד של הסבתא של ההוא מהקיוסק. פשוט אל. הסתפקו בלשאול "האם אני טוב מספיק בעיני עצמי?" במקום "האם אני הכי טוב מכולם?" – זה יכול לחולל פלאים. אז הגיע הזמן להיפטר מהמראות שעל הקיר, להשתיק קצת את האמא החורגת ולחיות בלי השוואות מיותרות. למה אתם מחכים?




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

פרשת השבוע-פרשת בלק

צוות האתר

"החיים בנועם"

צוות האתר

ארץ אוכלת גבריה

משה סידי