32 שנה לפיגוע הראשון באשדוד

על רקע מעשי הטרור בארץ ובעולם, והמידע מפי גורמי מודיעין כי דאעש מתכנן מתקפת טרור כלפי הקהילות היהודיות בטורקיה, ציינו החודש באשדוד 32 שנה לפיגוע הראשון בתולדותיה. סל קניות ממולכד התפוצץ באוטובוס אשר החזיר תושבים שסיימו את קניותיהם בשוק העירוני בחוף לידו, ועבר ברחוב רוגוזין, הפיגוע גבה את חייהם של שלושה אשדודים. נהג האוטובוס, שמוליק פינסקר, לא עלה מאז על אוטובוס, גם לא כנוסע. לבני הזוג שמעון ופאני אלימלך נשארו רסיסים ברגליים, גם הם לא נוסעים יותר באוטובוס. "אנחנו חיים במציאות כזו, שזמן קצר אחרי ששמענו על פיגוע, כבר שכחנו אותו", אומר שמוליק, "אבל מי שנכח באירוע כזה, לא שוכח אותו לעולם. בכל פעם שאני עובר במקום, אני עוצר, ונזכר ביום שנולדתי מחדש"
32 שנה לפיגוע הראשון באשדוד

לפני 32 שנה, ביום רביעי, 7.3.1984, עשה דרכו קו 9 של "אגד" מהשוק העירוני שבחוף הים אל רובעי העיר. ברחוב רוגוזין פינת יצחק הנשיא התפוצץ מטען ממולכד שהונח בסל קניות. 15 נוסעים שחזרו מהשוק היו באוטובוס באותו הבוקר, והפיצוץ גבה את חייהם של שלושה תושבי אשדוד, גבריאל קיקוזשווילי, סימה שנקר ואסתר זמן-פארוק. בעיתונים כתבו למחרת כי המטען הורכב מרימון שהותקן בו מנגנון השהייה, ורסיסי מתכת התעופפו בין המושבים שחלקם הגדול היה ריק, למרבה המזל. "לא היו הרבה אנשים באוטובוס כי זה היה בבוקר.

בצהריים תמיד צפוף יותר", סיפרה אחת הפצועות לכתב עיתון "חדשות", שיצא לאור לראשונה באותו השבוע. "ירקות ופירות מגואלים בדם, סלים קרועים, חלקי לבוש ומצרכי מזון התגוללו בכל מקום, על המושבים ועל רצפת האוטובוס, כעדות אילמת לדרמה שהתחוללה בו", נכתב בעיתון "ידיעות אחרונות". בשערי העיתונים הארציים ובתוכם התפרסמו תמונות קשות מהפיגוע. גופתה של סימה שינקר ז"ל, ישובה עדיין במקומה באוטובוס כאשר ראשה שמוט וידה מידלדלת, התנוססה על שער "ידיעות אחרונות". הנסיונות לעצור את הדם השותת מראשה של אסתר זמן-פארוק תועדו אף הם.

"בהתחלה חשבתי שהמנוע התפוצץ"
נהג האוטובוס היה שמוליק פינסקר (59), כיום נהג מונית ויו"ר ועדת ביקורת במוניות קניון אשדוד. שמוליק נולד וגדל בירושלים. אל אשדוד הגיע במקרה. "שנה לאחר שנישאתי ונולדה בתי הבכורה, הקבלן שקניתי ממנו דירה פשט את הרגל. מחוסר ברירה עברתי לאשדוד במגמה להישאר פה לתקופה מסוימת, ונשארתי עד היום. נולדו לי כאן שני בנים, וילדיי נשארו לגור באזור". בירושלים שמוליק היה שוטר ביחידה לחקירות פשעים חמורים, היום אנחנו מכירים את היחידה בשם "לה"ב 433". כאשר עבר לאשדוד, הציעו לו לעבוד ב"אגד". כשנתיים לפני הפיגוע, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הסיע שמוליק חיילים לביירות. "ביום ראשון היינו לוקחים חיילים ללבנון וביום חמישי מחזירים מלבנון", הוא מספר, "והיה לנו נוהל, שעזר לי מאוד כשקרה הפיגוע, והוא שבכל פעם ששומעים פיצוץ או יריות, אני עוצר את האוטובוס, פותח את הדלתות ומי שנמצא יוצא ממנו".

מה אתה זוכר מיום הפיגוע?
"אני זוכר שהגעתי לשוק, ואחרי שכולם ירדו, סרקתי את האוטובוס מתחילתו ועד סופו. לאחר עשר דקות העליתי נוסעים מהתחנה בשוק, היום זה בכניסה של החוף, והתחלתי לעלות לכיוון רוגוזין. באותם ימים גרתי ברוגוזין 62, בית ראשון ליד הפארק ברובע ד'. גם התחנה המרכזית הייתה ברובע ד', וזה היה קרוב. 20 מטר לפני הבית שלי, אני זוכר שהבטתי בחלון הקדמי והתחלתי לראות פסים 'רצים' על השמשה, מכיוון שההדף בא לפני הקול. אחר כמה שניות שמעתי את הפיצוץ, וכתוצאה מכך איבדתי זמנית את השמיעה. האוטובוס התמלא עשן. כתוצאה מהתרגולת בלבנון, פתחתי את שתי הדלתות, ירדתי למטה כשאחריי יורדים מי שיכול לרדת. ההנחה הראשונה שלי הייתה שהתפוצץ המנוע. יצאתי לפארק, רואה ולא שומע, שמתי ידיים על האוזניים, נחתכתי ביד וירד לי ממנה דם לכיוון הלחי.

pigoa1

ראיתי חברים שלי רצים מהתחנה. אני זוכר את ניסים רווח, שעד היום הוא נהג באגד, רץ אלי, ואני קורא את תנועות השפתיים שלו 'תשכב, תשכב'. השכנה שגרה מעלי, שגם בעלה היה עובד אגד, ירדה עם דלי מים ושפכה לי על הראש. אחר כך לקחו אותי לסניף של קופת חולים 'מאוחדת', שבדיוק נפתחה באותו השבוע, והכניסו אותי לרופאת ילדים, ד"ר ברקוביץ, שבמקרה הייתה הרופאה של בתי. היא התחילה לגזור לי את הבגדים, ושאלתי אותה למה היא עושה את זה. עד אותו שלב לא קלטתי שהיה פיצוץ, הייתי משוכנע שזה המנוע. פתאום נזכרתי שתיק הכסף נשאר באוטובוס, קמתי באמצע הטיפול וחזרתי לאוטובוס, ואז כשעליתי בפעם השנייה לאוטובוס, ראיתי הרוגים ופצועים והבנתי שהיה פיגוע. האישה השלישית שנהרגה ישבה בכיסא מאחוריי. היא קיבלה רסיס בראש, שכנראה היה מיועד אלי. אנשי השב"כ שהגיעו לקחו אותי איתם, כי בתחנה הראשונה ירדו שני נוסעים וחשבתי שאולי הם קשורים לפיגוע. הסתובבנו בכל העיר, והם אספו את כל הערבים מהשוק ומאתרי הבנייה. אחרי המקרה לא הגיעו במשך תקופה ארוכה פועלים ערבים לעיר. למי שהייתה אז אשתי, הייתה תחושת בטן שאני הנהג באוטובוס. היא ביקשה מחברה שלה שתיקח אותה לאגד. היא פחדה להיכנס, ושלחה את החברה למשרד. החברה יצאה משם היסטרית".

תוך כמה זמן חזרת לעבוד?
"למחרת בבוקר באתי לסדרן באגד, דדי גינזבורסקי, ואמרתי לו שאני מפחד. הוא אמר לי 'קח אוטובוס, וסע לטיול בית ספר לשלושה ימים עם ילדים. זו התרופה הכי טובה. המשכתי לעבוד עוד חודש, ולא יכולתי יותר. מאז לא נהגתי באוטובוס, ויתרה מכך, לא עליתי על אוטובוס כנוסע".

המשכת לגור סמוך למקום הפיגוע?
"זו הייתה דירה בשכירות, ואחרי שלושה חודשים עברנו לרובע י"א".

"זו הייתה שנה גרועה עבורי", מספר שמוליק, "שלוש פעמים עמדתי מול המוות. אחרי הפיגוע עברתי תאונת דרכים. שתי מוניות ערביות התנגשו ברכב שלי. אשתי והילדה היו אתי, והתהפכנו ארבע פעמים. אחר כך עברתי ניתוח, והסתבר שישי לי בעיה בדם. נוצרו לי קרישי דם בכל הגוף, הייתי על סף מוות, אושפזתי לשלושה חודשים בבית חולים. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר. הייתי מיואש ומדוכא. סבתי ז"ל לקחה אותי לאדמו"ר מפיטסבורג. הוא אמר לי: 'מה שאתה מקבל זה מכות של אימא. כשאימא נותנת מכות, זה כדי לחנך, לא להכאיב. אתה חי בלי שכמעט נגרם לך נזק. סע לבקר את אימא יותר'. אמי נפטרה בצעירותי, והיא קבורה בירושלים, ומאז אני מבקר כמה שאני יכול, ולא פספסתי אזכרה, לא של הוריי ולא של סבי וסבתי".

"כשאני שומעת שיש פיגוע, אני בוכה ומכבה את הטלוויזיה"
יחד עם שמוליק בתחנה עובד הרצל אלימלך, שהוריו, שמעון ופאני, אף הם היו על האוטובוס, ונפצעו. "הייתי חייל בסדיר, גולנצי'ק", הוא מספר, "יצאתי בדיוק לחופשה. עברו ליד הבית שלנו אנשים שידעו שההורים נפגעו, ולא רצו להגיד לנו, עד שבא אחד ואמר 'לכו תבדקו מה קורה עם ההורים'. רצנו כמו משוגעים למד"א, ראינו את אבא שוכב, ומלא צוותי טלוויזיה ומצלמות".

שמעון (84) ופאני (76) נושאים עד היום את זכר הפיגוע בגופם. עור התוף של שניהם נקרע, ולשניהם יש רסיסים ברגל שלא ניתן להוציא. "בסך הכל הלכנו לקניות", אומרת פאני, "חשבנו שנלך מוקדם בבוקר, נקנה ונחזור הביתה. ישבנו באותה השורה שישבה סימה שינקר שנהרגה. נפל עליה הברזל של האוטובוס". שמעון היה הפצוע הקשה ביותר בפיגוע. הוא אושפז לשלושה ימים ועבר ניתוחים. פאני ירדה מהאוטובוס ואיבדה את ההכרה. תמונתה שרועה על המדרכה, ומעליה צעירה קוראת לעזרה, פורסמה בעיתון. "עד היום כשהיא רואה אותי ברחוב, היא זוכרת שהיא זו שטיפלה בי בפיגוע", מספרת פאני. "כשחזרתי הביתה כל השכונה הייתה בבית, כולם בוכים, אחים שלי מחדרה באו. הם חשבו שנהרגנו". כמו שמוליק, גם בני הזוג אלימלך לא נוסעים יותר באוטובוס.

"אני לוקחת מונית או שהבן שלי הרצל לוקח אותי או שהמטפלת לוקחת אותי ברכב שלה. אנחנו לא עולים על אוטובוס", היא אומרת. "כשאני שומעת על פיגוע, אני בוכה וסוגרת את הטלוויזיה. כואב לי". מלבד מאבקו של הגוף לטפל בפציעות, מצאו עצמם בני הזוג נלחמים על מנת לקבל הכרה כנפגעי פעולות איבה. "לא רצו להכיר בנו", מספר שמעון, "הזמנו את רפי גינת שהייתה לו אז את התכנית 'כלבוטק'. הוא בא עם הצלמים והעיתונאים, ואנחנו סיפרנו לו מה עבר עלינו. אחרי זה הכירו בנו, ויש לנו 10% נכות כתוצאה מהפיגוע".

אם תשאלו מה בדיוק קרה שם, תקבלו מספר גרסאות. "יש כאלה שיספרו לך שהמחבל התחפש לאישה", אומר שמעון. "הבן שלנו סיפר שהוא ראה שתחנה לפני כן ירד מישהו חשוד". פאני מספרת שהמחבל הניח את המטען בסל הקניות של אחד הנוסעים וירד מהאוטובוס. הנוסע שמע תקתוק מתוך הסל, וכאשר רצה לפתוח אותו, המטען התפוצץ. שמוליק מספר שהמטען הונח בתיק בשוק, והיה מיועד להתפוצץ שם. בעיתונים פורסם כי דובר ארגון המחבלים של אבו נידאל הודיע לסוכנות ידיעות בדמשק כי אנשיו ביצעו את הפיגוע.

שמוליק, ידוע לך אם תפסו את המחבל?
"שמעתי שאחרי מספר שנים, תפסו מישהו בעזה שהודה שהוא זה שהניח את המטען בשוק".

"מעט אנשים זוכרים את המקרה", אומר שמוליק, "אנחנו כרגע בתקופת פיגועים, כל רגע יש פיגוע ואחרי דקה שוכחים. אבל גם אחרי 32 שנה, הפיגוע מלווה אותי ואף פעם לא נשכח. כל פעם שאני עובר במקום, אני מסתכל על הבניין, עוצר טיפה ונזכר שפה נולדתי מחדש. כשאני שומע על פיגוע באוטובוס, אני מתחלחל, ומדי פעם רואה לנגד עיניי את הפסים שרצים על השמשה באוטובוס. זה מה שאני זוכר הכי הרבה. איך מתחילים לרוץ פסים מההדף".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך