בתחילת ובאמצע שנות ה-80 אירעו בארץ לא מעט פיגועים אך אשדוד נחשבה עד אז שקטה. והנה בחודש מרץ 1984, זה קרה גם בה. רימון רסס שהטמינו מחבלים באוטובוס אגד שהיה בדרכו לשוק באשדוד התפוצץ וגרם למותם של שלושה ולפציעתם של שמונה.
ארגון המחבלים של אבו-נידאל הודיע כי אנשיו הם שביצעו את הפיגוע באשדוד. אותו ארגון נטל על עצמו את הפיגוע של התפוצצויות רימוני היד המאולתרים שבוע לפני כן בירושלים. הפיגוע הפתאומי הותיר את אשדוד מופתעת והמומה. מאות תושבים התגודדו, בשעות הבוקר, בצומת הרחובות רוגוזין-שפירא ברובע ד', מול האוטובוס שנוסעיו נפגעו שעה קלה לפני כן מעוצמת הפיצוץ שאירע בו. עשרות תלמידים שהיו ליד האוטובוס שהתפוצץ, נראו מבוהלים ונרגשים. הם יצאו בהפסקה לקנות לעצמם משהו לאכול ופתאום, תוך כדי חציית הכביש אירע הפיצוץ. "שמעתי בום חזק", סיפר אחד מהם, "האוטובוס נעצר ויצא ממנו עשן. אחר כך, נשמעו ממנו צעקות. נבהלתי מאוד. רעדתי בכל הגוף והיו לו צלצולים באוזניים".
"התבטאויות זעם קיצוניות"
אחת הנוסעות סיפרה כי באוטובוס הזה, הנוסע בול יום רביעי מהעיר לשוק, שוררת בדרך כלל אווירה משפחתית. כולם בקו הזה, קו 9, מכירים את כולם, ושמחים להיפגש ולצאת יחד לקניות. מותן של שתיים מחברותיהן, אסתר זמן-פארוק וסימה שינקר, כמו מותו של גבריאל קוקוזשוילי, שבסלו הוטמן הרימון הקטלני, עורר בהם זעזוע וצער רב. בעקבות הפיגוע באוטובוס, התכנסה הנהלת העירייה לישיבה מיוחדת, בה סוכם לפעול מיד להרגעת הרוחות בעיר. "אשדוד", אמר ראש העיר, אריה אזולאי, "ידועה כעיר שקטה ורגועה. עכשיו, לאחר הפיגוע, אנחנו מבחינים פה ושם בהתבטאויות זעם קיצוניות, שאינן ממנהגינו, ולכן מוטל עלינו, נבחרי העיר, לחסום את ההתפרצויות האלה לפני שתפרוץ כאן מלחמת יהודים וערבים".
למה נזקק ראש העיר לביטוי "מלחמת יהודים וערבים"? כי בשנות ה-80 עבדו באשדוד מאות, ואולי אלפי, ערבים, ובעקבות הפיגוע, שבו נהרגו, כאמור, שלושה מתושבי העיר ושמונה אחרים נפצעו, השתררה כאן אווירה עכורה ומתוחה, ונוצר חשש למהומות ולמעשי נקם. חלק מהערבים עבדו בשוק, על חוף הים, וחלק בעבודות בניין, ואריה אזולאי ביקש להבטיח שחפים מפשע לא ייפגעו. בסופו של דבר, לא פרצו כאן מהומות ולא אירעו פה מעשי נקם, אך הפיגוע הקשה ערערה באותם הימים את התחושה שאשדוד הייתה וגם תישאר שקטה ובטוחה לאורך זמן.
