הנפש היהודית של רמו ברגיג ויניב אלטיט

שני צעירים אשדודים מוכרים, רמו ברגיג יו"ר אגודת הסטודנטים של מכללת סמי שמעון אשדוד, ויניב אלטיט סגן יו"ר אגודת הסטודנטים של מכללת פרס, יצאו כחברי משלחת של ארגון "נפש יהודי" לאוקראינה, לביקור בקברו של הרבי נחמן מברסלב ובאתרים מורשת של העם היהודי. סופת שלגים שעיכבה את חזרתם לארץ, הביאה אותם לביקור בלתי נשכח בשלושה בתי יתומים של ילדים יהודים באודסה
הנפש היהודית של רמו ברגיג ויניב אלטיט

"זו הייתה התעלות נפש, רגע נשגב, גולת הכותרת של הטיול", כך מגדירים רמו ברגיג ויניב אלטיט מאשדוד את החוויה שעברו כשביקרו בבתי יתומים יהודים באודסה. ביום חמישי לפני כשבועיים טסו השניים לאוקראינה עם משלחת המונה כחמישים סטודנטים, משלחת שיצאה מטעם ארגון "נפש יהודי". זהו ארגון הנותן מלגות לסטודנטים ומטרתו להעמיק את הידע והקשר בין הסטודנט לזהותו כיהודי החי במדינת ישראל. מטעם השלוחה באשדוד, סניף מעוף, יצאו חמישה סטודנטים, ביניהם רמו המכהן כיו"ר אגודת הסטודנטים במכללת סמי שמעון אשדוד ולומד לתואר שני בהנדסה תעשייה וניהול, ויניב, תלמיד שנה שנייה בלימודי משפטים, שלפני שבועיים נבחר לסגן יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת פרס ברחובות.

הטיול כלל סיורים בליווי היסטוריון במקומות הקשורים למורשת היהודית, כמו "באבי-יאר", עמק בפאתי קייב שבו נרצחו מעל למאה אלף יהודים על ידי הנאצים, וביקור באומן בקברו של הרבי נחמן מברסלב. כאשר רמו ויניב הצטרפו למשלחת, הם החליטו לקחת על עצמם עוד שליחות, ושאלו, דרך הרשתות החברתיות, מי רוצה שהם יברכו עליו בקבר באומן. מכיוון שמדובר בשני צעירים מוכרים מאוד באשדוד, עד מהרה הם גילו שמעל לאלף איש פנו אליהם בבקשות. "קיבצנו את כל השמות, הכנו רשימות של כל אדם ואיזו ברכה הוא צריך, וחילקנו את הרשימה בינינו", מספר רמו. "אומרים שהמתפלל על חברו נענה תחילה", מוסיף יניב, "התפללנו מכל הלב, התפללנו על כל אשדוד".

המשלחת הייתה אמורה לחזור לישראל אחרי שלושה ימים, אולם סופת שלגים עיכבה את חזרתם ארצה. "רצינו לעשות משהו טוב, דיברנו עם המשלחת, והם אמרו שיש בתי יתומים של יהודים באודסה ושאפשר ללכת ולשמח את הילדים", מספר רמו. במוסדות האלה, הנקראים בתי יתומים, חיים ילדים יהודים שאינם בהכרח יתומים משום שהוריהם נפטרו. יש שם ילדים שננטשו על ידי הוריהם, שנמצאו ברחוב, ילדים שהוריהם נרקומנים, שאימם עובדת בזנות, ויש מעטים מהם שההורה הלא מתפקד מבקר אותו מדי פעם במוסד. כל הילדים מתחנכים על פי מצוות היהדות.

המשלחת ביקרה בשלושה בתי יתומים. "בית היתומים הראשון היה של פעוטות בגילאי שנה עד ארבע", מספר רמו, "הבאנו להם חטיפים, ממתקים, מתנות, שרנו להם, רקדנו איתם, היו איתנו במשלחת אנשים שבאו עם כלי נגינה, עם כינורות וגיטרות, והם ניגנו להם". יניב מספר שאחת הילדות שבתה את לבו: "הייתה שם תינוקת בת שנה, והיא לא עזבה אותי. היא חיבקה אותי, כבשה את ליבי. גם עכשיו כשאני נזכר, זה גורם לי לחלוחית בעיניים. היא הזכיר לי את האחיינית שלי, אפילו שאלתי אם אפשר לאמץ ילדים מאוקראינה, אבל הסבירו לנו שלפי חוקי אוקראינה עד גיל 18 אסור להוציא אותם לאימוץ". לאחר מכן נסעה המשלחת אל בית יתומים לבנות. שם חיות ילדות גדולות יותר, בגילאי 10-13. "הן היו מסוגרות יותר", מספר יניב, "אבל גם אותן הצלחנו לשמח, עשינו להן הופעה והבאנו להן מתנות. מגדלים אותן על ערכי הדת, והן סיפרו לנו שהן רוצות לעלות לארץ, וכמה כיסופים יש להן לארץ ישראל. כשעלינו לאוטובוס, הן רצו לחלונות להיפרד מאיתנו".

"לראות שגרמנו להן לניצוצות בעיניים, שהארנו להן את הפנים, זו תחושת סיפוק מטורפת", אומר רמו. "כשהיינו שם סיפרו לנו שיש עוד מוסד יהודי, ויש בו ילד שהגיע למצוות, ואין מי שיחגוג איתו. מיד נסענו לשם, חגגנו לו בר מצווה, שרנו לו שירים, והרמנו אותו על הכתפיים. הילדים האלה גדלו זרוקים ברחוב, ולנו הייתה הזכות להיות שם, גם אם לשעה, להביא אותם לחייך ולשמוח, וזה שווה הכל. הרגשתי שהם חשים שיש תקווה, שיש עולם אחרי השנים שגדלים בבית יתומים, וזה הביא לרמות אחרות של התעלות רוחנית. זה היה מבחינתי ה'היי לייט' של הטיול, לשמח ולהיות בשביל ילדים שהם לא אשמים בכלל שההורים לא לקחו עליהם אחריות. זה כואב, בכל בית יתומים היינו עם דמעות בעיניים. עשינו הכל מאהבה אמיתית ומרצון שיבינו שיש להם עתיד, ושהם יצליחו. כאשר דיברנו עם הילדים הבוגרים כולם אמרו שהם רוצים לעלות לישראל כשיגיעו לגיל 18. לבקר בקברו של הרבי נחמן זו התעלות נפש גבוהה, אבל הביקור בבתי היתומים מרים אותך למקומות אחרים, ונותן לך לקבל פרופורציות על החיים שלנו".

יניב מציין כי הוא לא בעד פרסום, מבחינתו צריך לעשות בסתר, אבל במקרה הזה, הוא רוצה שגם אחרים ישמעו, יתרמו ויתנו מעצמם. "צריך אתכם באודסה בבתי היתומים", הוא אומר.

"הביקור באומן זו חוויה אישית, הקבוצה שלנו הייתה מיוחדת. יחידים מכל הארץ שהתלכדו לקבוצה והפכו חברים לחיים", מסכם יניב. "בפאתי קייב, ב'באבי יאר', התחבקנו ושרנו 'והיא שעמדה'. בדרך חזרה לארץ, ביום רביעי בשבוע שעבר, נסענו לקייב עשר שעות ברכבת כי לא היינו טיסות. בתחנת הרכבת עמדנו כקבוצה, הצטופפנו יחד, ובליווי כינורות וגיטרות שרנו את 'התקווה'. היהדות ניצחה".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

אולי יעניין אותך