מכתב התביעה עולה כי במסגרת עבודתו כאשר עסק בחריטת מתכת, גיצי ברזל רבים התעופפו לכל עבר וחלקם נדבקו לבגדי העבודה שלו. במהלך ההפסקה באמצע יום העבודה, בעודו מוריד מעליו את בגד העבודה, עף אחד משבבי הברזל שהיה דבוק לבגד וננעץ במצחו, מעל עינו הימנית.
עובד בחברה חבש את הפצע אך הכאבים הלכו והתגברו עד שב' איבד שליטה בעין ימין, שהחלה להיסגר בצורה ספונטנית. בבדיקת C.T נמצאה שארית מתכת ברקמות הרכות של הקרקפת. למרות שני ניתוחים שעבר להסרת הגוף המתכתי והזרקת בוטוקס, הבעיה לא נפתרה והוא המשיך לסבול מאירועים ספונטאניים של פתיחה וסגירה של עין ימין, הנמשכת מספר דקות עד שעה. רק בעזרת מאמץ של לחיצה על הגבה, התובע יכול לפתוח את עפעפי עיניו. גם טיפולים אלטרנטיביים בדיקור סיני, ביופידבק והיפנוזה לא הביאו לשינוי המיוחל.
מומחה בפסיכיאטריה קבע כי סימפטום סגירת העיניים ככל הנראה נובע מהבהלה מהפציעה וכי ב' עתיד לסבול כל חייו מנכות קשה בתחום הנפשי. פסיכיאטר מומחה טען כי במהלך הבדיקה נצפה כי עיניו נפתחו בצורה ספונטאנית למשך 10-15 דקות ונסגרו שוב. הדבר מעיב על מצבו של התובע, שלא יכול לתזמן את פתיחת עיניו ולא יכול לתכנן את יומו. עקב כל הממצאים, המומחה קבע לו נכות לצמיתות בשיעור של 60 %. המוסד לביטוח לאומי קבע לו נכות לצמיתות בשיעור של 45% ופסק לו קצבה על סך כ-600 אלף ₪ עד הגיעו לגיל 67.
מיום התאונה החרט לא שב לעבודתו וכשנגמרו לו ימי החופשה והמחלה הוא פוטר מעבודתו.
עו"ד דותן לינדנברג בא כוחו טוען בכתב התביעה כי התאונה קרתה עקב רשלנותם של מעבידיו שלא סיפקו לו ביגוד המאפשר את הורדתו שלא דרך הראש והצוואר והתרשלה בכך שלא סיפקו לחרט אמצעי בטיחות ומיגון ראויים ובטוחים, שאינם מגנים על העיניים בלבד.
הוא תובע לפצות אותו בכמיליון וחצי ₪ בגין הפסדי שכר, פנסיה וזכויות סוציאליות, כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, בניכוי הפיצוי שעתיד לקבל מהביטוח הלאומי.
באי כוחם של נציגי החברה ביקשו מבית המשפט בכתב ההגנה, לדחות את התביעה על הסף בין היתר, בטענה כי ב' כלל לא נפגע מתאונת עבודה ואם נפגע, מדובר בפגיעה קלה שחלפה לה זה מכבר. לטענתם אין קשר בין מצבו הרפואי כיום לבין האירוע המתואר ואם קרתה תאונה היא קרתה עקב רשלנותו הבלעדית של ב'.
