רבקה נולדה בשנת 1915 בלוב, שם גדלה ולימים נישאה לרחמים ז"ל. יחד הביאו לעולם שנים עשר ילדים. עד לשנת 1937 חיה המשפחה בנחת ובשקט בעיר סירט. אלא שאז, לוב שנמצאה תחת שלטון איטלקי, כורתת ברית עם גרמניה הנאצית ומחילה את חוקי הגזע. רבקה ומשפחתה נלקחו למחנה עבודה ליד כפר ערבי קטן ומוזנח, וההתמודדות היתה קשה מנשוא, ללא מקורות להספקת מים, מזון, בגדים או קורת גג. תפקיד הילדים היה "לסחוב" ביצים וירקות מהכפר הסמוך, מים מהשדות שלהם ומצנחים מהחיילים הגרמנים, כדי להביא לאמא להכין אוכל ולתפור להם כסות.
בשנת 1949 עלתה המשפחה לאֶרץ ישראל ונקלטה במעברה בבית-ליד, ומשם עברה לאשדוד. רבקה ורחמים, מראשוני התושבים באשדוד וממקימיה, פותחים את המכולת הראשונה בעיר ובאמצעותה מפרנסים את ילדיהם. רחמים חדד ז"ל, שעל שמו קרויה כיכר "האנשים הכחולים", נפטר בגיל צעיר ורבקה התאלמנה בגיל 45 ונשארה לגדל ולחנך את שנים-עשר ילדיהם, לבדה.
הבן, עו"ד יצחק הדר, שמשרדו ממוקם בסמוך לביתה ואותה ביקר מדי יום, דמע בהספדו ואמר: "מה שאנחנו נתנו לך, אמא, הוא כאין וכאפס לכל מה שאת הענקת לנו כל חיינו, לבד, בכוחות המיוחדים שלך. סירבת בכל תוקף לחשוב אפילו על זוגיות פרק ב', ובלבד שתשקיעי את כל זמנך ומרצך בַּגידול ובַחינוך שלנו".
רבקה לא הייתה רק אֵם ילדיה, היא היתה אמא של כולם. "אשת הברזל" כינו אותה בעיר. בחכמתה, ברגישותה, בצִדקותה ובנתינה האינסופית שלה, הזיזה הרים והמיסה לבבות כדי לעזור לכל נזקק ולכל אדם בצרה. דלתה היתה פתוחה לכל רעב שיעבור ברחוב ועל הכיריים תמיד סירים מוכנים עם תבשילים טריפוליטאים, כדי שאף פעם לא יחסר. קופת צדקה שניהלה לעילוי נשמת רחל אימנו, אותה ירשה מאימהּ אסתר ז"ל, שימשה להכנסת כלות לחופתן, תפילין עבור חתני בר-מצווה, בריתות ועוד, לאנשים שנזקקו לכך. זכות גדולה עומדת לרבקה על התרומה האדירה והנחישות שלה, להקמת בית הכנסת ליוצאי יהדות לוב.
את העשייה הברוכה הזו ממשיכה ביתהּ שושנה, שמקדישה כל רגע פנוי לרוץ אחרי תרומות לנזקקים, עגלה לתינוק, אולם לברית, עזרה בשמחות למי שידו אינה משגת, פעילות ללא לאות למען חיילים, ותמיד מציינת: "אני לא יכולה שיעבור יום אחד, מבלי שעשיתי משהו טוב למען מישהו שצריך עזרה".
בתהּ של שושנה, לאל, התחתנה באותו ערב בו נקברה הסבתא רבקה. בצהרים ליוותה המשפחה את רבקה לקבורה, בדמעות של עצבות, ובערב התייצבו כל החתנים והכלות של רבקה ועשרות הנכדים ללוות את לאל לחופה ולהתרגש עימה, בדמעות של שמחה. 
ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, ידיד קרוב של המשפחה, ספד לה בלכתה וציין לא רק את פועלה של רבקה למען נזקקים ומעוטי יכולת בעיר אשדוד, אלא גם את המורשת שהנחילה לילדיה. "רבקה הקימה משפחה לתפארת, כולם אנשים ערכיים ממשיכי דרכה בנתינה ואהבת הזולת. רבים מצאצאיה אקדמאים מצליחים, בתחומי החינוך, המשפטים, ההייטק והעסקים, ותורמים רבות לעיר אשדוד ומחוצה לה", דברי לסרי. "גם אני, כמו רבים מהפוליטיקאים בעיר ובארץ זכיתי לברכתה של רבקה, ולאיחולי הצלחה בדרכי", הוסיף בהתרגשות.
"סבתא ריקי", כך קראו לה נכדיה. לכולם יש רק זיכרונות נעימים, חוויות מצחיקות והמון ערך לחיים, שקיבלו בבית סבתא. את תיאורי ילדותם הם חולקים עם ילדיהם, ניניה של רבקה, באושר ובתחושה שילדות כזו אי אפשר לחוות היום.
ריקי עזרא, נכדתה שקרויה על שמה וביתו של ניסים חדד ז"ל, מספרת לעיתון "המגזין" כי סבתא בשבילה זה "מותג" של ילדות מאושרת. "בילדותינו חווינו ריחות, טעמים, שירים, שפות, שלא יחזרו עוד. זה חרוט עמוק בזיכרון ותמיד מעלה חיוך מחדש". מלאת התרגשות ודמעות של שמחה וגאווה, מוסיפה ריקי: "כשנכדתי נולדה לפני שבעה חודשים ונהייתי בעצמי סבתא, האישה הראשונה שחשבתי עליה היא 'סבתא ריקי' שלי. הייתי כל כך גאה שהחימֵש הראשון שהיא זכתה לראות בחייה, היא הנכדה שלי. היום, אחרי לכתה נשארתי רק אני עם התואר 'סבתא ריקי'. זה מצמרר ומרגש אותי ממש".
נכדתה שלומית קטן, ספדה לה בדמעות: "סבתא שלי נולדה במאה הקודמת ועברה מאה שלמה. סבתא ראתה אימפריות קמות ונופלות, משטרים מתחלפים, הקמת בית יהודי ליהודים, מלחמות עולם ומלחמות קיום. סבתא היתה בין מקימי העיר הזאת וכל חייה התגוררה באותו רחוב. אבל בשבילי סבתא היתה ה-בית. אצלה למדתי לרקום מפיות עם אותיות לועזיות, אצלה למדתי שהאוכל הכי טעים זה פינה של לחם עם מפרומה בפנים. אצל סבתא הייתי יושבת שעות שומעת סיפורים ומחכה לראות מי ייכנס בדלת, ותמיד נכנס מישהו. הדלת תמיד היתה פתוחה לכל מבקש צדקה, עובר אורח רעב, או אנשים שעברו בסביבה ונכנסו להגיד שלום לרֵבּקה. סבתא היתה מפרנסת את ילדיה מהמכולת שלה ואנחנו תמיד הלכנו 'לגנוב' ממתקים, או פרוסת גבינה צהובה.
למדנו להכיר את כל הזקנות של רחוב הראשונים וכולם אהבו אותה והוקירו לה תודה על זמנים אחרים. בבית של סבתא היו מתקיימים החגים והמפגשים המשפחתיים, ואנחנו, הילדים, מצטופפים בחדר משחקים והכי מאושרים בעולם. נשבעת שרק אצל סבתא, היינו קמים בבוקר ושומעים את הציפורים, והיא? כבר היתה עומדת ומכינה אוכל כי בצהרים מישהו בטוח יבוא לאכול. סבתא לימדה אותי שלא חשוב מה את לובשת העיקר שתהיי נקייה ושהשיער שלך יהיה כמו שלה, קלוע לצמה ומבריק. כבת יחידה לבת הבכורה שלה, תמיד הייתי איתה. יושבת למרגלותיה ושומעת סיפורים, רואה את סבתא כותבת בערבית, איטלקית ועברית. שולטת על מכשירי הקשר של הדודים שלי עוד לפני המצאת האייפונים. סבתא שלי בת 102 שערה החל לצמוח שחור, שיניה צמחו מחדש אבל היא כבר לא זיהתה אותנו. היא עדיין סיפרה סיפורים של ילדותה והתגעגעה לאנשים שכבר לא נמצאים. סבתא שלי שייכת לדור של אנשים שלא יהיו כמותם עוד. הבית כבר לא יהיה "הבית של סבתא" לא לי, לא לנכדיה, לא לניניה, לא לחימשים שלה. סבתא יקרה שלי שמרי עלינו מלמעלה. יהי זכרך ברוך!".
הבן הגדול, יקיר העיר ניסים חדד ז"ל, שנפטר לפני שנתיים בדיוק, הוזכר גם הוא במהלך ההספדים. גם כסמל למידת הנתינה האינסופית שירש מאימו, וגם בשל תרומתו הרבה לעיר ולמדינה, בזכות החינוך והערכים שקיבל ממנה. ניסים היה יד ימינה של רבקה מאז מות האב, ומשענת לכל האחים. האחיות מספרות שכל שאלה או בקשה שהיתה להם, אמא רבקה היתה מקפידה להגיד: "תבדקו מה ניסים אומר".
רבקה חדד ז"ל נטמנה בחלקת יקירי העיר, בסמוך לקברו של בנהּ ניסים ז"ל.
הותירה אחריה 11 ילדים, עשרות נכדים ונינים וחימֵש אחת. יהי זכרה ברוך!
המשפחה יושבת שבעה ברחוב הראשונים 27/1, אשדוד.
