תחילה אענה על השאלה הראשונה. רבקה חדד ז"ל, שבודאי היתה מוכרת לרבים, נפטרה השבוע בשיבה טובה, במלאת לה 102 שנים. רבקה היא סבתא שלי, ועל שמה אני קרויה. לכן בחרתי להקדיש לה את הטור שלי.
על השאלה השנייה, ארחיב מעט. ברור שאין לי שום כוונה לנתח את הסיבה שבגללה סבתא שלי בחרה לחיות עשרות שנים ללא זוגיות. מן הסתם, אף פעם לא חשבתי על זה, בטח לא בתור ילדה שנולדה למציאות שסבא קיים רק בַּתמונה שבסלון, וגם לא כיום בחיי המקצועיים כמאמנת אישית ויועצת זוגית, שעובדת עם אנשים שמאוד רוצים זוגיות בחייהם. אבל כשאחד מבניה, דוֹד שלי, הספיד אותה בהלוויה ואמר: "אמא… לא העלית על דעתך אפילו את המחשבה בנוגע לפרק ב', כדי להשקיע את כל כולך לַגידול ולַחינוך שלנו", זה עורר בי את הצורך לכתוב שורות אלה.
אובדן בן זוג אהוב הוא דבר נורא. הוא מסב צער וכאב רב ומותיר את האלמן במציאות קשה להתמודדות, במיוחד כשהילדים עדיין קטנים או כשכבר עזבו את הקן והבית ריק. הקושי הגדול ביותר הוא תחושת הריקנות הפתאומית, סוף של שותפות מיוחדת, רגשית, מינית, הורית ואף חברתית. אדם המוצא את עצמו מרוקן ממה שהעניק משמעות לחייו, מכל התפקידים שהוא מילא, צריך פתאום לאסוף את עצמו ולמלא את החסַרים במשמעות חדשה.
יש המתאלמנים בגיל צעיר יחסית ויש את אלה שחיים שנים רבות יחד, עד שהזקנה מפרידה ביניהם. כך או כך, תהליך האבל הוא אינדיווידואלי, משתנה מאדם לאדם ותלוי בנסיבות המוות, אך כעבור תקופה מסוימת ואישית ישנה חזרה הדרגתית לחיים והסתגלות למצב החדש.
פרק ב' על רקע אלמנוּת מאפשר תמיכה הדדית, מספק הזדמנות להתחיל מחדש ומעורר תקווה מחודשת לעתיד. המוכנות להכיר בן זוג אחר מגיעה בדרך כלל ממקום של עיבוד הרגשות הקשים והשלמה עם האובדן. בן הזוג נדרש לעבור שינוי משמעותי בדימוי העצמי שלו, באורח חייו ובהרגלים שלו, גם האישיים וגם החברתיים. אין קיצורי דרך, רק כשמסתיים תהליך העיבוד וההשלמה, אפשר להתחיל לחשוב על קשר אחר.
נכון, סבתא שלי עשתה את הבחירה שלה, והסיבה האמיתית לכך שמורה אצלה. מה גם, שבזמנה לא נהגו ללכת לאיש מקצוע כדי לקבל עזרה בהתמודדות מול מציאות של "לבד", או של רצון ליצירת זוגיות חדשה, פשוט התנהלו בַּכוחות ובַתנאים שהיו.
היום זה אחרת. היום יש את האמצעים לעזור לאלמנים לפלס דרך, לעבד, להתמודד עם האובדן ולנסות ליצור זוגיות אחרת, אם יש להם רצון בכך.
יהי זכרך ברוך, סבתא יקרה שלי.
