האמת, הגענו לחפש את האתונות ומצאנו את המלוכה. התכנסנו לדבר על שי דורון (30), הספורטאית שהכי מזוהה עם ענף כדורסל הנשים והייתה האישה הראשונה מישראל ב-WNBA בארה"ב, על בחירתה לכדורסלנית השנה ב-2015 של ישראל. אבל מהר מאוד הבנו שקל זה לא יהיה. כי שי תגיד את כל מה שהיא חושבת בפתיחות ובלי מסננים למיניהם, כי זה חשוב לה. כי היא רוצה לשנות. באנו עם רצון לדבר על התואר ויצאנו עם תובנות אחרות. האמת, התאהבנו.

מסתבר שהיא בכלל לא חשבה בכיוון. לא חשבה שיום אחד תהיה ברמות הגבוהות ביותר, כולל בארה"ב עם קבוצת ה-WNBA של ניו יורק, תזכה באליפות המכללות עם מרילנד, תזכה בתואר היורקאפ לנשים, תעבור בכמה ארצות, כולל טורקיה ורומניה, ותזכה בכל תואר אפשרי בארץ. היא כבר שיחקה בייסבול כילדה, טניס, מה שתרצו. כדורסל לא. כשחזרה ארצה בגיל 12 היא בסך הכל נהתה לזרוק כדורים לסל בקאנטרי ברמת השרון. היא לא חשבה שזה יביא אותה למה שהיא כיום. אייקון ספורט נשי בכדורסל. גלית מוסאי מרמה"ש, שהייתה העוזרת של אורנה אוסטפלד, ראתה אותה ואמרה לה, שהיא ברמה אחרת, לקחה אותה לכדורסל ומשם… היסטוריה.

דורון: "גלית ראתה בי משהו שלא ראיתי בעצמי. לקחה אותי לאימונים אישיים, נתנה לי כל מה שצריך. עד אז לא חשבתי על זה שאהיה שחקנית".
ועוד איזה שחקנית. ההורים חזרו איתה לארה"ב, בכיתה י', בכדי שתמצה את הפוטנציאל. היא סיימה תיכון בארה"ב והצטרפה לקולג' במרילנד ואיתה זכתה באליפות המכללות. משם הדרך ל- WNBA, הייתה טבעית והייתה הישראלית הראשונה ששיחקה שם.

שי, מה ההבדלים בין הכדורסל בארה"ב לזה באירופה או בארץ?
"אני תמיד אומרת לשחקניות היום שהכדורסל המקצועני הבכיר ביותר שהן יכולות לשחק, זה בקולג' ובארה"ב. מבחינת תנאים מקצועניות. אין תנאים שיש בקולג', אין התייחסות כמו שם. אין את זה באירופה".

ובישראל?
"הליגה בכדורסל לנשים בישראל ובאירופה במקום האחרון, מבחינת חשיבות"

את זה אומרת השחקנית מספר אחת בארץ. למה זה ככה באמת?
"אם היה תקציבים של הבנים והייתה פה תמונה שונה לגמרי לספורט הנשים ולכדורסל נשים ספציפית, זה היה אחרת, אבל זה לא ככה וחבל. כשגדלתי פה היה פה קהל, קבוצות מעולות, שחקניות פצצה, היה ענף אחר. גדלתי ורציתי לשחק בליגה הזאת. אם היה יכול להיות שוב. תראה מה קרה לרמלה שהתפרקה ואנחנו לא שיחקנו בגביע אירופה. אם היה מי שיעזור יסבסד היינו שם".

רגע, אבל יש שרת ספורט. לא שר.
"אנחנו כבר עם שרת ספורט שנייה שהיא אישה ואני לא רואה שכדורסל הנשים מתקדם, לא רואה שום דבר לצמצם בין פערים לנשים. בארה"ב כל שקל שהבנים מקבלים, שקל מגיע לבנות. כל מלגה שהבנים מקבלים, הבנות מקבלות. שזה יהיה כך בארץ, זה ישתנה".

לגבי ספורט נשים, את הנציגה הכי בולטת של הענף בארץ.
"היום כן. כנראה".

אז אולי יום אחד את תשני את זה?
"אני לקראת הסוף שלי, ואני לא רואה את עצמי נשארת בספורט הכדורסל, לא כמאמנת ולא כשחקנית. לא רואה את עצמי בדברים האלה. לא רואה את עצמי ממשיכה כרגע אחרי הפרישה בענף".

את עוזבת? לא ממשיכה? רגע, רגע את רק בת 30. הפתעת עכשיו.
"אני לא מתכוונת לשחק עד גיל 36 ומעלה כמו אחרות. אני רוצה להתחיל את החיים של שלב ב', אני לא יודעת מה זה עדיין, מה זה חיים מחוץ לכדורסל. אני לא מתכוונת לשחק עוד הרבה שנים. זה לא התכנון. כרגע".

מה את רואה את עצמך עושה?
"לא יודעת. למדתי קרימינולוגיה בקולג'. מעניין אותי משהו שקשור לנושא. אולי במשטרה, למה לא".

עד שזה יקרה, כל הכבוד על התואר "כדורסלנית השנה".
"אני אגיד לך. קיבלתי הרבה תארים, אבל זה שאנשים הלכו התאמצו ובחרו אותי, זה הופך את זה למשהו יותר מיוחד מפרס כזה או אחר. זה אחד הפרסים היותר חשובים לי. יותר חשוב לי האנשים מאשר הבחירה עצמה".

נחזור רגע לאשדוד. מה קורה בקבוצה?
"אנחנו בשלב א'. החליפו את כל הזרות ואנחנו כרגע עם 3 זרות חדשות שלא פתחנו איתן את העונה. מן הסתם הצלחה לא באה מהיום למחר והיא פונקציה של עבודה וזמן, ולנו לא עבודה ולא זמן יחד. עם הזמן ועם העבודה נראה יותר טוב".

אז לא ויתרתן על התארים, האליפות
"מה פתאום. ביום שאוותר על האליפות בדצמבר כנראה שאני אהיה בבית, אין סרט כזה. הולכים על כל התארים. אין שום סיבה שלא נתמודד על כל התארים. יהיה קשה, אנחנו לא קבוצה מעל לכל הליגה, אבל נלחם על כך".
18 שנה היא בענף הזה, לא יום ולא יומיים. ומה שלקחה איתה, הוא בהחלט שיעור טוב לכולם, לא רק לילדים או ספורטאים, לכולם… "אני חושבת שהדבר שהכי לקחתי מהקריירה שלי, היא לא לתת לאף אחד להגיד לי מה אני יכולה ומה לא. כמעט כל הקריירה שלי. אמרו לי אל תלכי לשם, את לא מהירה, את ככה תעשי ככה, וואלה עשיתי את זה בדרכי. הקשבתי רק לעצמי".

זו ממש הרצאה של קאוצ'ר.
"אני מייעצת הרבה, באחד על אחד. הרבה שואלים אותי על הקולג', התיכון, הרבה שואלים ואני בכיף עונה ובכיף מדריכה צעירות. אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת ללמד. עושה זאת באהבה". דורון מוסיפה עוד עצה: "תראה, תמיד שאלו אותי, למה אני מקשה על עצמי. כנראה אני לא מחפשת את הקל, מה שקל לי לא תמיד הוא מה שטוב לי. זה שזה קשה לא מונע ממני לעשות. אעשה גם את זה קשה בדרך שלי, תמיד. גם בכדורסל, הרגשתי שאני צריכה לעבוד יותר קשה מכולם".

קשה-קשה, אבל אצלך הדבר הכי בולט תמיד, זה החיוך.
"הכי מצחיק בתמונות שלי בנייד אין תמונה אחת שאני רצינית. כל הזמן מחייכת או עושה משהו מצחיק. שטות, אני אומנם בת 30 כבר, אבל אני מקווה שגם בחמישים אתנהג כך. לא רוצה להשתנות בחיים, אני רוצה להיות אני".
אז ניפגש בחיוך הבא…