דר גולן (32) נולד וגדל באשדוד, למד במקיף ג', ובעשור שעבר הכרנו אותו בעיקר בשל פעילותו כזמר וגיטריסט בלהקת הרוק האשדודית "סטנגה", שניסתה להטביע חותם בסצינת הרוק בארץ. אחרי הטראומה מהחוויה הזו, כדבריו, הוא התמקד בכישרון נוסף המצוי בין אצבעותיו, וכיום הוא מעצב גרפי ואמן, שאף זכה השנה בתחרות בינלאומית. דר הוא בנם השלישי מבין ארבעת ילדיהם של לינה ומשה גולן. אמו, לינה גולן, היא אמנית בינלאומית המוכרת בעיקר מתחום הציור. האב משה, הוא מהנדס אשר ניהל מספר מסעדות ובתי קפה.

ב-1999 הקים גולן, יחד עם שלושה חברים מספסל הלימודים, להקה בשם "אלרגיה". הלהקה התאפיינה בשירים הומוריסטיים בעברית והופיעה בעיקר באשדוד ובסביבה. עד שנת 2003 כל חברי הלהקה, פרט לדר, התחלפו ושמה של הלהקה השתנה ל"סטנגה". ב-2005 גולן וחבריו החדשים ללהקה, אחיו הצעיר תום, נועם האוזמן ויואב מצ'ולסקי הקליטו אלבום בכורה באופן עצמאי, בהפקתו המוזיקלית של אורן ברזילי. האלבום נקרא "מה שבא לאט הולך מהר", האלבום כלל 10 שירים ויצא לאור בתחילת שנת 2007 תחת לייבל עצמאי שהקימה להקת סטנגה. "אחי היה המתופף, נועם הגיטריסט, יואב שהוא לא אשדודי ניגן על גיטרה בס, ואני שרתי וניגנתי על גיטרה", מספר דר. "שרנו בעברית, את רוב השירים נועם ואני כתבנו והלחנו".

הלהקה החלה להופיע באופן אינטנסיבי ברחבי הארץ, בין היתר בפסטיבלים כגון "רוק עצמאות", "בראשית", "בומבמלה" ו"שיר היונה" וזכתה פעמיים בתואר "תגלית השנה" ברציפות. ב-2009 הוחתמה סטנגה על חוזה הקלטות מלא על ידי חברת התקליטים אן. אם. סי, וחברה למפיק יפתח שחף ("היהודים"), לטובת הקלטת דיסק ראשון. הלהקה הוציאה שני סינגלים, "בואי כפרה" ו"טרנזיסטור", אשר התקבלו יפה ברדיו אך לא לאורך זמן. "שרנו בעברית, התחלנו להתפתח, הופענו בכל הארץ והחתימו אותנו על חוזה גדול, אבל זה לא הלך כל כך", נזכר דר. "שני הסינגלים רצו קצת ברדיו, אבל זה לא הספיק, וזה הוציא לנו את הרוח מהמפרשים, כך שלפני חמש שנים נגמר הסיפור".

לא חשבתם להיחשף דרך תכנית ריאליטי כמו כוכב נולד?
"לא היום, לא אז ולא אף פעם… בתור 'סטנגה' היינו ילדים, אבל עבדנו קשה, וזה הביא אותנו למצב שהופענו פעמיים בשבוע בכל הארץ. בקיבוצים בצפון ובדרום, בערי המרכז, בכל מקום שנתן להופיע, ועשינו הכול בעצמנו. לא היה מי שקבע עבורנו הופעות, אנחנו היינו מתקשרים, וזו הייתה עבודה קשה אבל משתלמת. היה כיף במה שעשינו, חווינו יותר מרוב הלהקות".

חברי הלהקה נשארו בקשרי חברות טובים, אבל כל אחד פנה לכיוון אחר. "תום ויואב עובדים בהיי-טק, נועם לומד בצ'כיה ויהיה דוקטור ואני פניתי לכיוון ויזואלי, איור וציור וגם עיצוב גרפי. רק עכשיו אני טיפה מתאושש מהטראומה. חמש שנים לא רציתי לגעת במוזיקה, ואני מתחיל לחזור, לא באינטנסיביות".

בשנת 2013 שיחרר דר אלבום בשם "הקלטות מהחדר'שלי" דרך אתר Bandcamp. האלבום כולל הקלטות ביתיות ל-18 שירים וסקיצות. "הוצאתי אוסף של סקיצות ביתיות במין חבילת אינטרנט בסגנון די קרוב ל'סטנגה'. שירים בעברית, קליל כזה, והאנשים ששמעו אותו הם כאלה ש'סטנגה' נגמר להם מהר מדי. התפרקנו די ב'בום', וזה היה חסר לקהל שליווה אותנו. בשנה שעברה נועם הגיע לארץ, ועשינו הופעת פרידה רשמית ב'אוזן בר' בתל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו הופעה מפוצצת, שזה מצחיק, היה כיף, וזה מה שהיינו צריכים כדי סגור את הפינה. כל מה שעבדנו בשבילו הגיע לשיא בהופעת הפרידה. הקהל שהגיע היה מהוותיקים של 'סטנגה'. במשך השנים היו ילדים שבאו להופעות, שגדלו והפכו לחיילים, ובהופעה הם היו אחרי צבא. להערכתי כמעט חצי מהאנשים היו אשדודים. אז הכול היה מסחרי, וזה כבר לא קיים. בכלל, אני חושב שכאשר אתה יוצר, אם הרצון להרוויח זו המטרה, אז זה פוגם ביצירה עצמה. אני מנסה ללמוד איך להתעלם מהפן המסחרי".

אבל צריך להתפרנס ממשהו, אתה בטוח ער לזה במיוחד כשאתה נשוי טרי?
"בגלל זה לקחתי את האהבה השנייה, עיצוב גרפי. ותכל'ס רוב העבודות שאני עושה הן לא אמנות אלא עבודות שמשלמות שכר דירה, ומשאירות לי זמן ליצור משלי".

זה די טבעי כשהאימא ציירת, לא?
"אני חושב שבציור אני די גרוע, ובתיכון זה בכלל לא עניין אותי, אלא רק המוזיקה. גם היום אני לא מעיד על עצמי, אבל אני עובד קשה ולמדתי שנתיים תקשורת חזותית במכון אבני".

לאורך כל התקופה בה פעלה להקת סטנגה, היה גולן אמון גם על הצד הוויזואלי שלה. הוא יצר שפה גרפית ייחודית ללהקה, ושילב אותה בפוסטרים להופעות, קליפים, חולצות, עטיפת האלבום וסינגלים. לאחר פירוק הלהקה החל גולן לפתח את קריירת העיצוב, ואף לעצב שפות ויזואליות ללהקות אחרות מהארץ ומחו"ל. לאחר שצבר ניסיון במשרדי פרסום שונים החליט גולן לצאת לדרך עצמאית. "אני מנסה להפעיל אנרגיה כמה שפחות בעבודה משעממת, וכמה שיותר ביצירה מעניינת", הוא אומר. החלום הראשון בתור עצמאי היה לעצב חולצות. "אני מאוד אוהב טישרטים, ונורא קשה לי למצוא חולצות, כך שהפתרון הכי הגיוני, מאחר שאני מעצב ומצייר, היה לייצר את החולצות בעצמי", הוא מספר. דר פתח חנות מקוונת באתר ETSY, ובה הוא מציג ליין של חולצות, כובעים ופוסטרים, שאת כולם צייר ועיצב בעצמו. בין הפוסטרים תוכלו למצוא גם את הפוסטר "אשדוד", המכיל אייקונים ודמויות שכל אשדודי אמיתי יזהה. כמו "סטנגה", גם הסגנון האמנותי על החולצות והכובעים של דר מתכתב עם קהל שלא מפחד מבוטות, הומור שחור וקצת גרוטסקיות. "גם דרך האתר שלי DARGOLAN.COM יש כניסה לחנות המקוונת, ואני מכוון לזירה הבינלאומית, כי הקהל שאוהב את הסגנון שלי בארץ הוא די מצומצם. זה לא מיינסטרים".

באילו ארצות כן אוהבים סגנון מורבידי?
"יש הרבה לקוחות מארה"ב, יפן, אוסטרליה, ויש גם מאירופה. לאתר הזה יש ביום 18 מיליון כניסות של אנשים שמחפשים לקנות, וחלקם מגיעים אליי. אני לא משווק את החנות האינטרנטית יותר מדי. או שזה קורה או שזה לא קורה, והאמת היא שבחודש האחרון בפעם הראשונה אני יוצר סדרת עבודות שהסגנון הוא אחר לגמרי".

איך אתה משווק את עצמך? איך אפשר לשמוע עליך?
"אני מתחיל לעבוד על זה עכשיו. העליתי סרטון לפייסבוק, 'אלי החייט', שזה מעין ראיון איתי שבו במשך שתי דקות אני מספר סיפור מצחיק של מאחורי הקלעים לעיצוב לוגו שעשיתי". בשנת 2011 ו-2012 השתתף דר בתערוכות של "טמבור" ועמותת "לצאת מהקופסה" ואף השתתף מספר פעמים בפרויקט "הגלויה הסודית" של יריד "צבע טרי". השנה זכה גולן במקום הראשון בתחרות העיצוב הבינלאומית QuadAward בקטגוריית פרינט ובמקום השני בקטגוריית עיצוב לוגו. "בתחרות הזו מעצבים מכל העולם מגישים עבודות לקטגוריות שונות", מסביר דר. "אני הגשתי עטיפה לדיסק של להקה ישראלית בשם 'אונוגאנה'. הם לא מפורסמים, הסגנון שלהם טראנס אקוסטי, הם מנגנים טראנס על כלים חיים. זו להקה נישתית, אבל העיצוב כנראה היה שווה משהו וזכית במקום בראשון בקטגוריה פרינט, וזה נחמד. זה לא נותן הרבה, אבל הבונוס הגדול הוא שכל שנה מדפיסים ספר מהודר עם מקומות מיוחדים לזוכים".

איך גיבשת את הרעיון לעיצוב העטיפה?
"זה היה מקרה קלאסי. חברי הלהקה ביקשו משהו שמושפע מאיורים אינדיאנים, שלחו לי תמונות של ציפורים כמו אלה שנמצאות על הטוטם, אמרו שזה הכיוון ונתנו לי יד חופשית. היה לי מרחב משלי, הם קיבלו מה שרצו, וכולנו היינו מבסוטים. אני כל הזמן מחפש תחרויות מעניינות, והמטרה הבאה שלי היא תערוכה עם הסדרה שהתחלתי לעשות. כרגע היצירות דיגיטליות, והרעיון הוא לשים אותן על קנבס ולהציג בגלריה ברגע שיהיו לי מספיק יצירות. יש לי כבר דיבור עם גלריה, אבל זה עדיין מוקדם".

"זה יתרון לגדול באשדוד"
כל נציג אשדודי בעיר הגדולה יישאל בשלב כזה או אחר בחייו איך קיבלו אותו בתל- אביב. "אני עונד על עצמי מעין 'תג' של אשדודי, וזה משהו טוב בחיים, זה יתרון להיות אשדודי לשעבר, וזה מעניין כי לא היה לי קל במיוחד. הייתי אאוטסיידר באשדוד, אבל בכל זאת אני חלק מאשדוד, וכל מי שמכיר אותי שהוא לא מאשדוד, קורא לי 'אשדודי'. בעיניהם אני אשדודי, ובעיני האשדודים אני לא. מחוץ לאשדוד רואים בי 'אשדודי', ואני יכול להבין את זה כי צריך להיות קצת מחוספס באשדוד, דבר שלא בהכרח חייבים בתל אביב, אבל אני שמח שגדלתי באשדוד".

קשה להתערות בין אנשי מקצוע תל אביבים?
"התל אביבים אלה אשדודים לשעבר. בכל התחומים אני רואה מהפריפריה, מהכפרים, מהקיבוצים, אלה מי שמרכיבים את תל אביב. רוב האנשים שיצא לי להכיר במוזיקה ועכשיו בתחום העיצוב הוויזואלי, הגיעו מערים אחרות לתל-אביב, שזה לא דבר חדש. עברתי לתל אביב כי כל מה שהיה לי בחיים היה שם. חדרי החזרות היו בתל אביב, ולא שאין באשדוד, אבל היו מעט, וגם תוך כדי חזרות אתה פוגש עוד להקות, מפיקים, יוצר רשת קשרים, שהיא גרמה לחברת תקליטים לשמוע אותנו בכלל. אחר כך יצאתי לימודים ומצאתי עבודה, וזה הסתדר. היום אני לא רואה סיבה אמיתית להישאר בתל אביב, אבל לא מצאתי סיבה מספיק טובה לחזור לאשדוד. זה שאני עובד דרך האינטרנט, נותן לי כנפיים, ואני יכול לגור איפה שאני רוצה, ומי יודע מה ילד יום…".

התחרות לא קשה יותר כשאתה נמצא במרכז?
"אני לא חושב. אם אתה מבדיל את עצמך מהרוב, ועובד מספיק קשה, ירצו לקחת אותך. בניגוד למוזיקה, ששם לא מספיק להיות טוב ושונה כדי להצליח. במוזיקה צריך להתחבר לסצינות, שאני לאו דווקא הייתי רוצה להתחבר אליהן. בעיצוב פשוט צריך להיות טוב ולדאוג שישמעו עליך, והעבודה מגיעה. יש המון מעצבים סביב, אבל אני לא מרגיש שזה קשה כמו להצליח בעולם המוזיקה".