‏"סבא שלא מכיר בה" הפוסט המטלטל של רות רייכמן מתחנת האוטובוס באשדוד

רות רייכמן פרסמה אמש בפייסבוק ״הנה אבא שלי״ אמרתי לאסתי לפני כמה שעות כשנסענו באשדוד למימונה שערכה חברה.

‏״את בטוחה שזה זיידי?״ שאלה הבת שלי, ״כל החסידים נראים אותו הדבר״. ‏״בטוחה במליון אחוז״, עניתי לה ועשיתי פרסה עם הרכב, עצרתי בתחנה ולא ידעתי מה הצעד הבא שלי.

‏כשירדתי מהרכב שמתי לב שהרגליים שלי רועדות ‏והלב שלי דופק על מאה, ואין לי באמת מושג אם אני רוצה בכלל לגשת אליו, וגם אם כן, אין בי רצון לדבר איתו.

‏״מה היית רוצה לומר לו?״ שאלה אסתי וכאילו קראה את מחשבותיי ‏״כלום״ עניתי.

‏״אולי לומר לו חג שמח״ באותו הרגע שכחתי שכבר נגמר החג, אבל מה שלא שכחתי זה שלפני עשר שנים בדיוק, בבוקר של ‏אחרי המימונה, ברחנו מאשדוד, נמלטנו עם ארבעה ילדים ורק הבגדים שלגופנו, יצאנו לחופשי.

‏עשור בדיוק עבר מאז שאבא שלי צעק עלי ״זונה בוגדת, כפויית טובה״

‏עשור בדיוק עבר מאז שיצאתי לחופשי, והחיים שלי התחילו לקבל חירות אמיתית. ‏פתאום לא היה בא לי לומר לו כלום ‏לא להתעמת איתו ‏וגם לא לומר לו שיש לו מקום אצלי בבית לרגע שבו יפקח את העיניים, כמו שבעבר הרצתי בראש, שאני אהיה המושיעה שלו, כמו שעזרתי לאחים שלי לפקוח את העיניים ולהבין שהם בכת. ‏לא, אני כבר לא שם. ‏אז נגשתי אליו ולחשתי ״טאטי״ ‏בפעם השניה הוא הבין שהקריאה מכוונת אליו, והסתכל עלי בחצי עין,.הוא לא ענה ורק התרחק.

‏התקרבתי אליו שוב ואמרתי: ״עברתי פה וראיתי אותך״ ‏היתה שתיקה קצרה, ואז הוא התחיל למלמל כל מיני מילים כמו: ״אני לעולם לא אסלח לך, את הרסת לי את החיים״

‏אבל באופן מפתיע זה ממש לא הפעיל אותי, ‏שתקתי ונתתי לו להתרחק לקצה השני של התחנה.

‏מה שנתן לי כוח בכל ‏הסיטואציה הזו, זאת אסתי שעמדה מאחור, ולא חששתי עליה שהוא יתקוף אותה, כי הוא בכלל לא מכיר אותה, את הנכדה שלו.

‏ואז הוא הלך ואנחנו נשארנו מאחוריו, צופות בו עולה לאוטובוס שהגיע.

‏הלב שלי דפק אבל לא מהר כמו בהתחלה, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון שניגשתי אליו.

‏״ואולי זו הפעם האחרונה שאני פוגשת ‏אותו לפני שהוא ימות״ אמרתי לאסתי, ושוב, לא הרגשתי מופעלת מהמשפט המזעזע שיצא מפי.

‏הרגשתי השלמה עם ההבנה שאבא שלי בכת, וכמו בכת, הסיכויים לפקוח את העיניים הם כל כך קלושים, עד שרוב הא.נשים שנמצאים בשבי פסיכולוגי כזה כמו אבא שלי, גם מסיימים את חייהם בעיוורון כאשר הם מנותקים מחברים ‏ומשפחה, וכאשר רוב חייהם בוזבזו על הערצה עיוורת לאדם פסיכופת.

‏אסתי שלי עמדה לידו בזווית כזו שיכולתי לתפוס תמונה שלהם יחד, ‏ואולי התמונה היחידה שתהיה להם. תמונה עצובה בה נכדה עומדת ליד סבה, כאשר הוא לא מכיר בה כלל. ‏סבא שלא מכיר בה, ובאף אחד מחמשת ילדיו ומ23 נכדיו".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com