רוזנה יונתנוב, מגדירה מחדש את הביטוי שאין דבר העומד בפני הרצון. הרצון לחיות חיים רגילים. רוזנה שנולדה עם שיתוק מוחין, מגדירה מחדש את המושג קושי. הסיפור הזה הוא סיפור השראה לכולנו. לאלה עם ובלי צרכים מיוחדים. מבהירה לנו שגם אם הדברים שעבורם אנחנו לא נותנים אפילו עוד מחשבה, הם עבורה ועבור רבים משהו להתמודדות יומיומית, זה לא אומרת שמוותרים. היא לא מוותרת לעצמה על החיים. היא חיה כמו שהיא רוצה. הקושי הוא רק נדבך שולי.
רוזנה יונתנוב (38), חיה לבדה באזור ד' באשדוד, לכאן הגיעה לאחר שעלתה לארץ ב-1990 מרוסיה. הסיפור של רוזנה יכול היה להסתיים בגיל 3 חודשים. להסתיים תרתי משמע. אבל יכול להיות ששם הוא למעשה רק התחיל.
רוזנה יונתנוב: מגיל 17 עושה הכל לבד
רוזנה: "אני לוקה בשיתוק מוחין. מלידה. כאשר הייתי בת 3 חודשים ניצלתי ממוות. פשוט כך. סבלתי מהתכווצויות ולא נרגעתי.. אבא שלי רפי, לקח אותי לבית חולים ברוסיה. שם הרופאים אמרו להורים – "תלכו למוסד לנכים, שתישאר שם ויטפלו בה שם". הם לא היו בטוחים שזה מה שהם רוצים, אבל הלכו לראות את המוסד הזה".
מה שההורים גילו שם גרם להם לקבל החלטה מאוד חשובה בנוגע לרוזנה. בנוגע להמשך חייה. רוזנה: "ההורים שלי גילו שהמוסד ללא פיקוח ושהילדים הקטנים, בגילאים של עד שנה וחצי, נשארו כמעט בלי טיפול. המקום היה במצב זוועה. מלוכלך, מוזנח. ילדים היו זרוקים וכשאני אומרת מוזנח, אני מתכוונת שהיה מוזנח ברמה של סכנת מוות לילדים. אין מילה אחרת. הם הרעיבו את הילדים שם, שחלקם התבוססו בצואה ובשתן של עצמם. המטרה הייתה להיפטר מהם. חד משמעית".
ההורים יצאו מהמוסד המומים. האמא של רוזנה, לריסה, יצאה משם בבכי. רוזנה: "אבא שלי רפי ראה אותה שהיא בוכה הרגיע אותה ואמר לה שזה מה שהאל נתן ונתמודד. על זה אני מודה להם".
רוזנה נשארה בחיים והחליטה לחיות אותם עד הסוף. ההורים אמרו שהם יתמודדו, אבל רוזנה הייתה שם תמיד לעצמה. ההתמודדות הייתה קודם כל שלה.
איך הייתה ההתמודדות של ההורים?
"אני הראיתי להם את הדרך. אני לא הייתי ילדה סיעודית. לא הייתי נעזרת בהורים שלי. הייתי נוסעת עם כיסא הגלגלים הממונע. מרגע שכבר הייתי גדולה יותר, בת 17, הלכתי לבד לכל מקום".
זה נמשך עד היום. היא גרה לבדה. אומנם יש סיוע, אבל היא מקפידה לעשות הכל לבדה. רוזנה: "היום אני גרה לבד בבית, מסתדרת באופן עצמאי. מבשלת, עושה כלים, שוטפת פנים, נועלת נעליים, נוסעת לקניות, לסידורים. אני מסתדרת לבד. יש לי עזרה, אבל אני לא אוהבת להיות סיעודית. לא אוהבת להיות תלויה במישהו אחר. זה לא נחמד, זה לא הכי כיף".
לזה יש להוסיף את העובדה שהיא בעלת עסק עצמאי. לא קל להיות בעל עסק בישראל, עם או בלי צרכים מיוחדים. רוזנה מנהלת סדר יום מאוד ברור בכל הנוגע לעסק. בדיוק כמו כל בעל עסק אחר.
"יש לי אני כיום יש לי עסק לתוספי תזונה וקרמים ומוצרים טבעיים", היא מספרת. – "רוזנה יונתנוב תוסף תזונה אינדיגו', שנמצא באונליין. אני המשווקת. אני קמה בבוקר שותה אינדיגו שייתן לי ריכוז, אח"כ בודקת אם יש פגישה עם בעלי עסקים בזום. אם אין, אני עוברת למאמרים. קוראת וכותבת מאמרים בנושא קשב וריכוז".
בכל שנה ב-3 בדצמבר מצוין היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם צרכים מיוחדים, והוא מוקדש להעלאת המודעות לקידום זכויותיהם של אנשים אלה ושילובם בחברה. המטרה המובהקת של שבוע זה היא העלאת זכויותיהם של אנשים עם צרכים מיוחדים למודעות, ומחויבותה של החברה בישראל ובעולם, לזכויות אלה, שמושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. רוזנה כאמור היא הדוגמא החיה והלא מתפשרת.
מה היית רוצה. מה החלום שלך?
"להיות מפורסמת?".
תסבירי
"שאתה שומע את השם פנינה רוזנבלום או אייל גולן ,אתה יודע מי הוא ומה הוא עושה. אז גם אני רוצה שידעו. אני רוצה להיות מותג".
וזוגיות?
"יש לי זוגיות 3 שנים. ואני מאושרת".
את ממש מעוררת השראה. השראה על איך אדם נלחם להיות עצמאי בכל מחיר
"אם אני הצלחתי להסתדר עם שיתוק מוחין אז כל דבר קטן שיש לי בדרך לא יפריע לי".
