שי גולדן עוזב את ערוץ 14 וחוזר לרשת 13. יגיש תוכניות אקטואליה בערוץ וישמש כפאנליסט בתוכניות השונות בערוץ.

בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב גולדן: "1. נתחיל בשורה התחתונה, לטובת אלה שסבלנותם למילה הכתובה מוגבלת: היום הודעתי למעסיקיי ב״עכשיו 14״, על רצוני לסיים את תפקידי בערוץ לטובת מעבר ל״רשת 13״.

2. הפרידה נעשתה ברוח טובה ומתוך כבוד והערכה, וגם חיבה. אחרי הכל, ערוץ 14 הניח לחם על שולחני במהלך שלוש השנים האחרונות, העניק לי במה וחופש מוחלט לומר את דבריי ולהשמיע את קולי, ונהג בי לכל אורך הדרך (3 שנים בדיוק) באבירות, נדיבות, כבוד רב ורגישות והבנה. ולא פחות חשוב: זכיתי לקחת חלק באחד האירועים התקשורתיים יוצאי הדופן ביותר של השנים האחרונות. אינני יודע מה שיעור תרומתי להצלחת הערוץ, אולם זכיתי להיות שם ולהופיע בו, בימים בהם התחיל את מסעו המהפכני אל לב המיינסטרים התקשורתי הישראלי, ותמיד אוקיר תודה על ההזדמנות הזאת שניתנה לי.

3. שלא תהיינה אי הבנות – אינני עושה את המעבר ל״רשת 13״ מכל סיבה אחרת להוציא רצוני לסגור מעגל אישי, פרטי ומקצועי שלי, ולשוב למקום שהיה עבורי בית במשך עשור בקירוב. ״רשת 13״ הייתה, ותמיד תהייה, התחנה הטלוויזיונית הראשונה והחשובה ביותר בחיי המקצועיים. והמספר הרב של חבריי מאז שעדיין נותרו שם, משמח אותי במחשבה על המפגש איתם. זו, ברמה הפשוטה והטהורה ביותר עבורי, שיבה הביתה. פנים רבות וחדשות הצטרפו לערוץ בשנים שחלפו מאז עזיבתי. את חלקם אני מכיר ואת חלקם לא. אבל משמח אותי ומרגש אותי מאד לחבור לקבוצת נעוריי ולנסות לסייע לה לעלות ולשגשג ולהעפיל למקום הראוי לה בטבלה. בכל תפקיד על המגרש שבו יבחרו להציב אותי – אעשה ככל יכולתי להצליח ולתרום. כי יותר מכל דבר אחר – מערכת וערוץ הם קודם כל קבוצה. ואני שחקן של קבוצה. עשר דקות מהספסל בהתקפה, תשעים דקות בעמדת המגן הימני, או חמישים בקישור האחורי. היכן שאוצב אשתדל לתרום לניצחון הקבוצה.

4. אין זה סוד שמאז השבעה באוקטובר משהו התערער והיטלטל בתפיסת עולמי, ובדרך בה אני רואה את הדברים במולדתי ובארצי; תפיסות שבעבר היו נדמות לי מוצקות, חטפו סטירה כואבת ומצלצלת בשבעה באוקטובר, ונאלצתי להישיר מבט אל המציאות ולהתאים את דיעותיי, תפיסותיי ודבריי למציאות הזאת, לימים האלה, ולמקום בו אני עומד כישראלי וכאיש תקשורת. זה לא היה פשוט, ולא אחת היה כרוך הדבר בהתמודדות מול קולות של אכזבה, הפתעה או כעס, אבל אני מאמין שהעת הזו דורשת מכל אחד מאיתנו יושרה גדולה ואומץ לב ויציאה מאיזורי הנוחות שלנו וממנגנוני המחשבה והדיבור האוטומטיים/פבלוביים שלנו, שאם לא כן: מה אנחנו מחפשים בכלל בתחום הזה של תקשורת?

5. כאמור: אני יודע שחלק לא קטן מהדברים שהשמעתי וכתבתי בשנה האחרונה היו לא קלים לצפייה ולקריאה בקרב קהל גדול של צופי הערוץ, והדבר גרר גל גדול של ביקורת, כעס, אכזבה ואפילו תחושת נבגדות ברשתות החברתיות. קשה היה להחמיץ זאת. אבל האמת היא שבאותו האופן בו השמעתי קול חריג בתוך המחנה הפוליטי והתקשורתי הקודם שלי, כאשר הבנתי את המציאות בדרך בה הבנתי אותה אז, ויצאתי מהשורה, תוך ספיגת מחיר אישי וחברתי ומקצועי וכלכלי כבד – כך גם הפעם: העדפתי לומר את שעל לבי, גם אם הכרתי בכך שהדבר יסב מורת רוח לרבים מהצופים, ואולי יסכן אותי ואת המעמד והמקום שקניתי בעמל רב ובמאמץ גדול. יש מחירים שראוי לשלם. ואני רוצה לחשוב על עצמי שאני אדם שמוכן לשלם מחירים – גם קשים וכואבים – עבור היכולת להיוותר נאמן לעצמו ולדברים שהוא מכיר בהם כחשובים ונכונים.

6. לאורך כל השנה הזאת, מנהליי ועורכיי והקולגות שלי בערוץ 14, היו ג׳נטלמנים מושלמים. כולם נהגו בי בידידות ובהערכה, ואפילו לא לרגע אחד חשתי זר או מנוכר בבניין. נהפוך הוא. הרוח הלבבית והחיבה האנושית היו שם ונותרו שם – והיו הדדיות מאד. מנהליי מעולם לא התערבו בדברים שאמרתי, לא בפסיק, לא ברמז, אפילו לא בעיקול גבה. חופש הביטוי שלי היה מוחלט, ונוכחותי על המסך נותרה כפי שהייתה – בולטת ומורגשת. האתגר שהצבתי בפני המערכת בשנה האחרונה היה לא קל, אני משער, אבל איש מעולם לא גרם לי להרגיש לא בנוח; הגיבוי שניתן לי היה מוחלט, האמון מושלם, וגם תחושת הביטחון והאיתנות במקומי לא נפגעה לרגע. זה אינו דבר מובן מאליו. והוא חושף טפח מהדרך בה הדברים מתנהלים בערוץ, אשר רבים מדי מתבלבלים לחשוב אותו להיות משהו אחר לגמרי. בהיבט הזה – של החירות והגיבוי – אני מבקש גם להודות למנהליי ולקולגות שלי, וגם לקוות שכל העיתונאים בארץ נהנים כיום מאותה חירות לומר ולהביע ולהשמיע את קולם, כפי שלי התאפשר בערוץ 14.

7. בשלוש השנים מאז שהפך להיות ״ערוץ 14״, הצליח כלי התקשורת הנישאי ומועט ההשפעה שהיה ״ערוץ 20״, להפוך לאחד מכלי התקשורת החשובים והמשפיעים ביותר בישראל. לכלי תקשורת אשר השפעתו על סדר היום הציבורי, על השיח הישראלי, וגם על מקבלי ההחלטות בכל הזירות הישראליות, היא אדירה ובלתי ניתנת להכחשה. למעשה, לטעמי, המהפיכה שחולל ערוץ 14 בתקשורת הישראלית דומה באפקט המפץ שלה רק לזו שחולל, בשנת 1994, ערוץ 2, כאשר התחיל את שידוריו.

8. וכאן אני מוכרח להתעכב על תחושתי כי הדרך בה מוצג, מסוקר ומבוקר ערוץ 14 היא החמצה אדירה. שכן, בעיניי לפחות, ערוץ 14 הוא הזדמנות, וגם שיעור ומסר, עבור התקשורת הישראלית וגם עבור הציבור כאן. הזדמנות להיחשף – לא ממקום שיפוטי, עויין, מבוהל, מתנשא, מבטל, נוטף שנאה, או טובע בדיעות קדומות – לשיח הפנימי בקרב ציבור ישראלי אדיר בהיקפו, אשר קולו הודר במשך שנים מהזירות המרכזיות בתקשורת הישראלית. שהרי הזינוק המדהים ממש בנפח ובנתח הצפייה בערוץ 14, אינו מתקיים בוואקום. הוא אינו צירוף מקרים, או הוכחה שחלק גדול מהציבור כאן פגום. נהפוך הוא – אני באמת מאמין ששגשוגו יוצא הדופן של הערוץ הוא שיעור וחומר מהותי למחשבה עבור כלי התקשורת האחרים, בהיבט של השיח התקשורתי והקול שהקהל הזה צמא לו ומייחל לו ומבקש אותו. הקהל הזה אדיר בהיקפו, ובדומה לערוץ 14 – הוא כאן כדי להישאר. ומכאן שהאתגר של הציבור המבוהל והמבועת והמוסת מהערוץ וכנגדו, הוא לנסות לצפות בערוץ לא ממקום שוללני ומבועת, כי אם ממקום שמנסה באמת להיות קשוב לשיח ישראלי פנימי, מרכזי מאד, וגם משמעותי מאד, ולו מהסיבה שהוא מהדהד תפיסת עולם ומערך אמונות של מיליונים בקרבנו הישראלים. הסתמכות על סרטונים באורך עשר שניות בטוויטר, או כותרת סנסציונית ובומבסטית בדבר אמירה אומללה כזאת או אחרת – וצמצום הערוץ לאלה בלבד – הם החמצה אדירה של הזדמנות גדולה לקחת חלק, באמצעות צפייה, במהלך הפנימי של ניסוח קולם ורחשי ליבם של מיליונים מקרב יושביה של הארץ הזאת. ושוב: הם לא הולכים לשום מקום, האנשים האלה. וגם הערוץ הזה. ואולי הגיע הזמן לנהל דיאלוג עם הקהל הזה, ולא לבוז לו ולהתנשא עליו ולשטום אותו. כי הקהל הזה מהווה חלק מכריע בהרכב הבית הזה של כולנו – ונדמה לי שהמלחמה האחרונה הוכיחה זאת באופן חד משמעי ונחרץ. ערוץ 14 הוא הזדמנות להאזין ולצפות בשיחות אשר מתחוללות בחדרים שונים ובבתים שונים רבים ברחבי ישראל. לא שווה לכרות אוזן, לא לקליפ בן שש שניות, כי אם לשיח שמתנהל בו? בעיניי התשובה ברורה.

9. בעבר נטיתי לקחת חלק בקטטות עיתונאיות, ונגררתי – שלא בטובתי – לאמירות מכלילות ולצמצום אנשים וערוצים לדימוי פשטני וגס. אולם מאז השבעה באוקטובר אני מתעקש להתרחק מכל סימון ותיוג של ערוץ או עיתונאי, ומנסה לשים סוף, ממקומי הפעוט, לאירוע המכוער מאד הזה – של מלחמות כלי התקשורת והעיתונאים אלה באלה, כהשלכה וכביטוי לקטטות הפנימיות בין המחנות הפוליטיים כאן. אינני רואה באף כלי תקשורת או עיתונאי אוייב שלי, או מושא לגיטימי לשנאה וביזוי והסתה, בדיוק כפי שאני לא רואה באף ישראלי אוייב שלי. כאמור: בפרט ובמיוחד לאחר השבעה באוקטובר. אין לי שליטה על דברים שנאמרים באולפנים בהם אינני משדר. אני יכול להיות אחראי רק לדברים שאני משמיע, ואשר נשמעים, באולפנים בהם אני יושב כמגיש.

10. זכיתי לעבוד עם חבורת אנשים ונשים מקסימים וטובים ומוכשרים במיוחד. אלה לא הפנים המוכרות לכולם שעליהן אני מבקש לשים זרקור, כי אם על האנשים והנשים שעושים את העבודה הקשה; האנשים והנשים שהם תעשיית הטלוויזיה באמת. הם התשתית והמסד והקירות של כל ערוץ וכל אתר וכל עיתון. האנשים מאחורי הקלעים.

11. החבורה הגדולה של העיתונאים ואנשי הצוות הטכני, והאולפן, והקול, והניתוב, והתחקיר, וההפקה, והאיפור וההלבשה, והמחלקה המסחרית, ואנשי המטה והדיגיטל ועוד ועוד ועוד. נסו לרגע לזכור שמאחורי הפרצוף שלי, או האימרה של פלוני או אלמוני, ניצבים עשרות רבות של אנשים ונשים נפלאים אשר כל מבוקשם הוא לעשות טלוויזיה, לעסוק בתחום התקשורת, ולקחת חלק בתעשייה הזאת. אל תשכחו אותם, אל תבטלו אותם, אל תצמצמו אותם לדימוי חד ממדי. אל תסמנו אותם. אל תתייגו אותם. הם אנשי ונשות מקצוע מסורים, חרוצים, ערכיים, בעלי תשוקה ודחף וסקרנות ושליחות ורצינות ורעב להישגים ולהבאת הסיפור. וגם לפרנסה. והם ראויים להערכה רבה ולאמפטיה גדולה.

12. כשלעצמי, זכיתי לשתף פעולה וליהנות מעזרתם של כל-כך הרבה אנשים טובים במהלך שלוש השנים הללו, עד שבאמת קצרה היריעה. אנסה בכל זאת (וסליחה ממש ממי שנשמט/ה שמו/ה מזכרוני, מעשה שגגה): העורכים שלי – בתיה זיגדון (אחת מעורכות האקטואליה הטובות בישראל, לדעתי, ונכס אדיר לערוץ); אביב איטח – שהיה תמיד רעב וסקרן ומהיר תגובה; אורן שטרנברג – שהוא בוודאות האדם החרוץ והמושקע והמחוייב ביותר שפגשתי בערוץ, ואולי בכלל בתקשורת; כולם העניקו לי מתבונתם וממרצם ומכוחם ומליבם הרחב, והם אחראים לכל הישג שזכיתי להשיג בערוץ ולכל רגע מוצלח שהייתי שותף לו על המסך. עוד עורכים שזכיתי לעבוד לצידם וללמוד מהם: חגי סימנטוב, החריף והחכם ורחב היריעה; איבון אפרתי החדה והרגישה והמקצועית ממש באותה המידה; חגי גוטמן האלוף; יוסף טרבלסי, אסף ניסן, אושי דרמן המבריק והמקורי, מורן סקיטל ועוד ועוד; התחקירנים שלי, לאורך השנים (אני מקווה שלא אשמיט אף שם) – אריאל עמר ושיראל די נאפולי עטיה, יהונתן דויד, תהילה בן-הרוש, דנה אטיאס, נבו צברי, קובי צביון, דור פוקס, דניאל בן-ארי; פליקס, המפיק התקתקן; אברהם שלום, וטנייה בוריסובה מעמדת הסאונד – החופרים החביבים עליי באוזניה; צוות האולפן הנמרץ והנכון תמיד לאלתר ולפתור ולעזור – יוסף מימוני, תמרי רוקר, סלבה גורביץ׳, דני בר-אדון, אוריה הרץ, גל שי, אופיר אזרד (שברבות הימים הפך גם לטאלנט של ממש, אשר מביא אל המסך סיפורי מורשת קרב וגבורה ורגעים היסטוריים), גיא דויטש האלוף; צוות המאפרות – ירמה וגאיה ואורלי ומיטל; הדס דיקשטיין, המלבישה שלנו; יוני אייזנשטיין שעסק בצילומי פרומואים ותדמית. סטס, האחד והיחיד, צוות צילום ובימוי של איש חרוץ ותותח אחד; צוות הבמאים המשובח על אמת – ישראל קפלושניק, שגיא אברשמי, אשרת טל מאירוביץ׳ וליאת זמיר (היקרות לי במיוחד), נתן קרני, יוחאי כהן השקט והחכם והמדויק, שי משיח אליהו המעולה (נצר לרחל ויעקב אליהו המרגשים) וספי מתיתיהו, היחיד והאחד והמיוחד. המנכ״לים של הערוץ – קודם איתי וולמן; ואחריו אריאל אדרי: מקצוענים, רציניים, משימתיים, חריפים, מסורים, ענייניים, וגם נדיבים וקשובים; מנהל מחלקת החדשות – יורם כהן, איש מקצוע נדיר בנוף התקשורת בישראל: ג׳נטלמן מושלם, בעל מזג ניהולי שאפשר רק לייחל לו בכל תפקיד בו אי פעם תעבדו, עיתונאי בכל עצם מעצמותיו ואיש חדשות מהשורה הראשונה בישראל. ונתנאל סימנטוב, מי שלקח ערוץ נישה עם רייטינג של שברי אחוז, והפך אותו בתוך שלוש שנים לכלי תקשורת שיודע לעבור, אפילו בשעות צפיית שיא, את האחים הגדולים: קשת, רשת והתאגיד. החזון שלו וכושר הביצוע הביאו את הערוץ הזה למקומות שאיש לא יכול היה לדמיין לפני שלוש שנים, וההצלחה המדהימה של הערוץ רשומה בראש ובראשונה על שמו. גם הוא נהג בי תמיד באבירות רבה ובידידות, וברוחב לב גדול, ובכבוד וברגישות.

13. תמיד אהיה גאה לומר שעבדתי עם חבורת עיתונאים, בעלי תשוקה בוערת, תחושת שליחות, ונכונות לעבוד שעות ארוכות ממש ממש, רק כדי להביא סיפור, או לדווח בשידור חי ממוקד התרחשות. יהונתן וייס המוכשר והרגיש, דרור בלזאדה (פרשן מבריק לענייני איראן וחתיכת סקופר), עתי שליו המקסים במיוחד, אריאל עידן הבלתי נלאה, שיראל ללום-נהיר האנרג׳ייזרית, אחיקם הימלפרב, שליו כחלון הרהוט והידען, נתי לנגרמן האינטלקטואל שמצטיין באנדרסטייטמנט, אדיר לחקים הנכון לכל קריאה, מוטי קסטל (שצמח והתפתח המון בשנים האלה), הלל ביטון-רוזן, אדם שיקר לי באופן אישי ואשר עבודתו הייתה קריטית בערוץ לאורך השנה הזאת; קובי צביון המוכשר והרעב ללמוד ולהתקדם, הוא נועם אמיר החכם והבקי והתותח; יאיר אלטמן ותמיר מורג הרציניים והמעמיקים והידענים; ברוך ידיד האינציקלופדיה המהלכת לענייני העולם הערבי; הדס נתנאל הנפלאה במבזקים, ודור אזרד, שכל הופעה שלו באולפן הייתה תמיד משב רוח רענן של אהבת אדם וטוב לב וחן וקסם.

14. לא אשכח את הפרטנריות שלי לאורך השנים: הדר מילר, בעלת הלהט וההתכוונות והאמת הברורה, והמבט העז בעיניים; דנה ורון, שצמחה והתפתחה ממש לנגד עיני הצופים להיות מגישה מקצועית ובעלת אישיות טלוויזיונית ייחודית; טל מאיר – ליידי אמיתית, שכישורי ההגשה שלה משובחים במיוחד, והמזג שלה אנושי ונדיב להפליא, לצד היותה עיתונאית בעלת חוט שדרה מוצק ואופי מקסים, אך גם יודעת להיות ברורה ונחרצת ודעתנית ונוקבת כאשר הדבר נדרש. ידידותנו מאד יקרה לי, טל. והפרטנרית האחרונה – יערה זרד, המקצועית להחריד, אשר הצליחה ללמד גם אותי, הזקן, שיעור או שניים במוכנות לשידור ובבקיאות בכל פרט וברצינות בכל רגע. זכיתי בהן, ומכל אחת מהן למדתי והשכלתי, והצטרכתי להתפתח כאדם וכאיש טלוויזיה בכדי להצליח במשימה הטלוויזיונית הזוגית.

15. זהו. הפרק הזה הסתיים, ועכשיו תורו של פרק אחר להתחיל. אני לא סבור שאני עיתונאי חשוב או משפיע; ואני לא יודע לומר אם לדבריי יש חשיבות או השפעה; אבל היה לי חשוב להשמיע ולהשפיע; היה לי חשוב לנסות לייצר איזו תמורה, שינוי, קול וראיית עולם שמצריכים התמודדות, אפילו אם זניחה וזעומה, ממקומי הקטן על המסך. ואם יש דבר אחד שאני מבקש להביא אל המסך של ״רשת 13״ הוא את אותו הקול שאני מנסה לדייק ולזקק בשנה האחרונה. אני רוצה לקוות שהוא קול שיש בו הגינות ויושרה ואומץ לפעמים, ובעיקר: כנות והתכוונות. קול ציוני, ערכי, יהודי, ליבראלי, ישראלי, ביקורתי וברור, נוקב, אבל גם אנושי וקשוב ואוהב אדם; ובעיקר: קול שיודע להטיל ספק, וכזה שיודע גם להתנצל ולהודות בטעות כשצריך. השיח הפנימי-ישראלי מצוי במקום רע מאד, ולכלי התקשורת תפקיד חשוב וחובה אמיתית לנסות ולעצב אותו להיות מעמיק יותר, שטחי פחות, צעקני פחות, חד צדדי פחות, אבסולוטי וטוטאלי פחות, חומל יותר, סבלני וסובלני יותר, רגיש יותר, קשוב יותר, ובעיקר: ערני בהרבה לכח שיש למילים להזיק, אבל גם לתקן ולחבר. אני לא יודע אם אצליח לעמוד בכך – אבל אני מבטיח להשתדל מאד; אשתדל להציג פנים מגוונות ואמונות ותפיסות מורכבות, ולהיות נחרץ כשנדרש, ולהודות בטעות כאשר מתבקש, וגם להתמודד עם המציאות ועם דרך סיקורה ופרשנותה, גם אם זו אינה משרתת בהכרח את אמונותיי ורצונותיי ותפיסותיי. נדמה לי שזה האתגר המרכזי אשר מונח לפתחו של כל איש תקשורת היום. אפשר בכלל חובה יותר מאשר אתגר.

16. תזכורת לעצמי: אָ֭דָם לַהֶ֣בֶל דָּמָ֑ה יָ֝מָ֗יו כְּצֵ֣ל עוֹבֵֽר״. (תהלים פרק קמד פסוק ד)

17. זו אינה עת לגבהות לב, לבלבול, לגאווה יהירה, לתחושת ערך עצמי גדולה ולקשקושי תקשורת וברנז׳ה. זו עת של מלחמה. עת של גורל. עת של גבורה. עת של קורבן. על של זיכרון. עת של הרכנת ראש. עת של רוח קרב ישראלית. עת של ניצחון. עת של תפילה לשלום חיילינו, של דאגה ותרומה לבריאות פצועינו, של סיוע ורגישות לטובת החלמת דאובי הלב והנפש בינינו, עת לחזרת אחינו בדרום ובצפון לבתיהם, ובעיקר בעיקר – עת להשבת 101 אחינו ואחיותינו אשר עדיין מוחזקים בידי האוייב השטני, אל חיק ישראל.

18. תודה רבה מעומק הלב לכל הצופים והצופות של ערוץ 14. זכיתי להופיע בפניכם/ן. האהבה והחום שהעתרתם/ן עליי בכל רחוב בו התהלכתי ממש, וברשתות החברתיות, ובמכתבים ובהודעות מלאות תודה ואהבה, היו נקודת אור גדולה מאד בשנים הללו בחיי. ממש ממש תודה. הענקתם לי הרבה כח וגם שמחה.

19. נתראה בקרוב על המסך של רשת 13. וכן, אני מוכרח להודות שאשמח מאד לראות אותכם ואותכן, מצטרפים אליי לפרק המרגש הבא במסע שלי, על המסך בביתי החדש-ישן. מסך אחד יורד. והנה אחד שעולה.

20. בעזרת השם נעשה וגם נצליח.

21. עם ישראל חי".

מנכ"ל רשת 13 אמיליאנו קלמזוק מסר בתגובה: "שי גולדן הוא איש תקשורת ורסטילי, מנוסה שפונה לקהל רחב ומגוון, והצטרפותו למחלקת האקטואליה של רשת 13 תביא למסך מגיש ופנליסט שלא מפחד לאתגר את עצמו, לא פועל על אוטומט ולכן מהווה קול חשוב בתקשורת הישראלית- בוודאי בימים אלה.״