ה-7 באוקטובר נצרב בתודעה הלאומית כאירוע טראגי שאחריו החיים השתנו. הטראומה והזיכרון הקולקטיבי מחייבים אותנו לגזור משמעויות ותובנות ברמה הלאומית, ובינתיים, כשישראל ממשיכה במאמציה להכריע את החמאס ולהשיב את החטופים, משלחת נשים מאשדוד יצאה לסיור בעוטף על מנת לעמוד מקרוב אחר הפשעים האכזריים שנעשו כנגד תושבי העוטף, רק בשל היותם יהודים בארץ ישראל. את הסיור יזמה גב' אהובה עמרם, יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה, כחלק מתכניות היחידה וכאקט של תמיכה ביישובי העוטף וחבל אשכול. "בסיור שערכנו, הדגשתי עד כמה חשוב לכולנו לסייר במקום שהפך ל"פולין שלנו" ולאתר השמדה, ולראות במו עינינו את הישובים והקיבוצים שם התרחש הטבח הנורא של אנשים ונשים, זקנים וטף, ולהיווכח שלמרות שבכל דור מנסים להשמיד אותנו, אנו יודעים להיאבק ובזכות  גבורת הלוחמים בחזית ובעורף ניצלנו ואנחנו ממשיכים בחיים", אמרה גב' עמרם.

הסיור המיוחד כלל ביקור במחלבת בארי, שם שמעה המשלחת את סיפורו ההרואי של דרורי אור הי"ד, בעל מחלבת בארי, שהיה חטוף ונרצח בשבי החמס. לזכרו ממשיכים עובדי המחלבה לייצר גבינות טעימות ומיוחדות, מהן רכשו הנשים במטרה לעודד ולתמוך בעסקים שבישובי העוטף. בהמשך, לא רחוק מהמחלבה, חזו הן במיגונית המוות, אליה נמלטו עשרות רבות  ממסיבת הנובה, ולצער כולם הפכה למלכודת מוות עבורם. נשות המשלחות תיארו את שראו וציינו באימה ובעתה את הקירות המחוררים, את הכתובות, הסטיקרים, משפטים אחרונים של הנרצחים, ואת הערימה הענקית של נרות הנשמה שהפכו את המיגונית ליד הנצחה. הן סיפרו על העדות המרגשת  ששמעו מפיה של אפרת עזריה, מנהלת גני הילדים בעיריית אשדוד, אשר סיפרה על בנה הגיבור אריאל, קצין שהציל שתי נערות מתוך הרוגים רבים במיגונית. "אריאל וחייליו נלחמו במחבלים ששרצו בקיבוץ בארי  ומתוך התופת הם הצילו רבים וביניהם אישה עם שלושה ילדים" סיפרה.

באתר פסטיבל הנובה, המקום שהפך לזירת מוות למי שרק רצו 'לרקוד את החיים', עמדו הנשים מול תמונות הנרצחים והעצים שניטעו על שמם ובינתיים צמחו והפכו לחורשה ירוקה. הן שמעו עדות מאלפת של רחלי קראוס איתן, עובדת ותיקה במינהל החינוך, אשר סיפרה על בנה גל קראוס, שהיה בין הלוחמים יחד עם גיא שמחי. השניים ברחו מ'הנובה' לרעים ושם, מעטים מול רבים ממחבלי החמאס, הם נלחמו בגבורה ובעוז ושם במקום בו גיא חי ובילה כל הילדות הוא נהרג. "גל", כך מספרת רחל, "הבטיח להמשיך לספר את הסיפור ולהנציח את שמו של גיא בכל דרך". במקום הזה הדליקו הנשים נרות נשמ, הניחו אבני זיכרון עם כתובות אישיות לזכר הנרצחים.

בקיבוץ כפר עזה הפסטורלי, בו נרצחו וממנו נחטפו רבים שנמצאים עדיין בשבי החמאס, הן פגשו את שמעון אלקבץ, בן אשדוד ואביה של סיון, שהיא ובן זוגה נאור למדו במקיף ט' ונרצחו בביתם. שמעון סיפר על השבעה באוקטובר הנורא ועל הקריאות והבקשות לעזרה שנותרו ללא מענה. הוא פתח את הבית ההרוס של סיון ונאור למבקרים, במטרה להנציח את שמם. "בתוך הבית חשנו את האימה והפחד, ראינו את הזוועות שנעשו ואת האכזריות של המחבלים שהשתקפו מתוך ההרס והחורבן כמו שבשאר הבתים בשדרת הצעירים" אמרו הנשים. בחניון תקומה, מול מגרש הרכבים המפויחים, עמדו נשות המשלחת בדממה עצובה ובתדהמה. מראות המכוניות השרופות היו עדות דוממת לניסיונות הנואשים של צעירות וצעירים להימלט מהאתר שהפך לשדה קטל ומלכודת מוות.

עמרם אמרה כי מהסיור המטלטל יכולנו לגזור תובנות משמעותיות כי יש לנו רק ארץ אחת, ועלינו להיות חזקים ומאוחדים בשמירה עליה. היא הודתה לנשים שבאו להביע תמיכה, לשמוע ולהנציח את הגבורה והעוז. "תודה גדולה למירב שרת ראש מינהל כ"א על שיתוף הפעולה החשוב, ולמלי בונאבידה המדריכה המדהימה, על סיור עשיר עם ערך מוסף משמעותי וחשוב". היא מבטיחה כי סיורים נוספים יתקיימו בעתיד, ומזמינה את הנשים לבוא ולהצטרף לסיורים אלה.