מודה. לא עוזב, אבל מודה. בטח לא צריך רחמים, אבל וואלה מודה. אני אלוף העולם בטווח רחוק. מה זה אלוף, אלוף האלופים… אבל עלוב העלובים בטווח הקצר. והטווח הקצר מנצח, אבל רק בהתחלה.. (בגלל זה הוא נקרא טווח קצר. יא… לא משנה מה).
ולמה אני מספר לכם את זה? אוהו יופי ששאלתם. אני מספר לכם כי תמיד אני מספר לכם, ומעבר לזה מדובר באחד הדברים החשובים ביותר בזוגיות!! שימו לב!! אולי החשוב שבהם!! מדובר בקביעה לא פחותה מאשר מי ינצח ב"מלחמת המינים" לכן שבו, שימו שכפ"ץ, האזינו הקשיבו וכל מיני מילים שקשורות לאוזן… וזה עדיף על לקבל בעיטה בתחת.
כששני בני זוג רבים ולא מדברים, יש סופר חשיבות למי הראשון שיישבר ויתקשר. ברגע שזה קורה, השני מרגיש שהוא אל זמני, או לפחות יש לו כוח על הזמן של השני. הוא זה שמנפק את האמירות הלא שנונות שלו, והשני/ה שנשבר/ת הם אלה שצריכים לספק את התשובות. למה? כי הם התקשרו.
תגיד שזה לילדים. אז תגידו. אין לזה גיל. ההפך ככל שמתבגרים הזמן שלנו נעשה חשוב יוצר עבורנו (לכו תדעו כמה עוד נותר, או כמה עוד נותר מהזמן הזה שאנחנו מנהלים את עצמינו ולא מנהלת אותנו נתינה תושבת חוץ). זה חוצה גילים ומגזרים. חוצה לנו את הנשמה. ברגע שנשברת והתקשרת, הצד השני רגע לפני שהוא עונה דופק ריקוד ששמור לאורחים שלוקחים את הזמן במקלחת על חשבון המלון… בקיצור חגיגה עלינו.
אבל, ויש אבל חשוב מאוד- יש אנשים, בלי שמות, נניח אני, שנשברים ומתקשרים בטווח הקצר, אבל ברגע שנופל להם "האסימון" (אם כבר מדברים על טלפון…) אנחנו נעלמים בטווח הרחוק, ואז קשה מאוד לתקשר איתנו גם אם הצד השני מתקשר… אנחנו כבר "תפוסים".
