להיות זקן זה להסתכל על התוקף בכרטיס האשראי, ולקוות שכשיפוג תוקפו אתה עדיין תהיה חי… להיות זקן זה גוף שכואב, שרירים תפוסים… קושי בראייה, קושי בשמיעה, ללכת לישון ולקוות לניסים.
להיות זקן זה גב תפוס, כתמים על העור… ניסיון בלתי פוסק את יום האתמול לזכור… להיות זקן זה לחזור שוב ושוב על אותו המשפט… להבין בקושי, לדבר לאט… להיות זקן זה לא להבין בדיחות של צעירים… זה לעשות דברים, בלי לשאול את ההורים.
הטבע עושה את שלו, ואי אפשר לברוח לשום מקום… הבוטוקס, ההזרקות, הניתוחים, הם רק חלום… זה לא עוצר את הזמן, זה לא עושה אותך באמת צעיר, במקרה הטוב זה הופך אותך לבדיחה של העיר.
להיות זקן זה להתעצבן על כל שטות… זה להחליף לפעמים בין דמיון למציאות… אז בואו נודה, להזדקן זה לא תענוג גדול. להזדקן זה לחיות כל הזמן מול שעון חול…
להיות זקן זה להתחיל לחשוב מה אתה משאיר אחריך… זה לדמיין איך יעוטו על השלל שהשארת יוצאי חלציך. זה לא שהם לא יבכו איזה יום או יומיים… אבל מהר מאוד הם ירוצו לבדוק מה השארת פה לאחר שעלית לשמיים.
אז עוברת שנה ועוד שנה ואתה ניצב בלי ברירה מול הזיקנה. והיא רעה ואכזרית, ניצבת מולך ללא רחמים ובלי להתנצל… מציפורני הטרף של הזיקנה, אף אחד לא יכול להינצל… גם אם תנסה לברוח ממנה, היא תתפוס אותך ותחייך בארסיות… כזאת היא הזיקנה, לפעמים היא כל כך רעה שאתה מבקש את נפשך למות.
אז מה לעשות נגדה אתם שואלים? אם אי אפשר להילחם בה, מה לעשות אנחנו יכולים? מארק טווין כתב בעבר כמה מילים… על החיים שאנו בני האדם לחיות יכולים. אז אולי לעת זיקנה כדאי לאמץ את המסר, או אפילו לנסות… אולי זה מה שצריך לעשות…
רקוד כאילו אף אחד לא מסתכל (אם אתה עדיין יכול לרקוד כמובן), תשיר כאילו אף אחד לא שומע (אתה יכול גם לעלות על השולחן). אהוב כאילו מעולם לא נפגעת (בגיל הזה אתה יכול לאהוב בקושי את בני המשפחה) וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות (לאדם זקן זו מעין ברכה)…
בתקווה לימים טובים יותר ולחיים בריאים…
