נאום ראש העיר בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תשפ"ד

משפחות יקרות,  הערב, עם הישמע הצפירה, אַנו עוֹטים אווירת קַדְרוּת וְעֶצֶב, וּמתייחדים עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל וּבפעולות האיבה.

25,040 בנים ובנות, חללי צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון, ובהם 314 טובי בניה ובנותיה של העיר שלנו אשדוד. ועימם אנו זוכרים היום את 5,100 נפגעי פעולות האיבה, ובתוכם 69 בנות ובני אשדוד, שנספו בפעולות איבה בשגרת יומם, בעיר וברחבי מדינת ישראל, והשנה במיוחד ברחבי עוטף עזה.

יום אחר יום, שנה אחר שנה, אתן, משפחות יקרות, נושאות את הַכאב העמוק על אובדן יקיריכן. כאב, שעם השנים, מאז הדפיקה הנוראה בדלת, רק מתעצם ונעשה כבד יותר ויותר. ואין נחמה. שברון הלב, איננו רק על מי שהיו, אלא על מי, שהם כבר, לא יוכלו להיות. על חֶסְרוֹנָם הנוכח כל כך, בכל יום בשנה. כל השנים. לא רק ביום הזיכרון.

זוכרים אותם. את פניהם, את קולם, את צחוקם המתגלגל. את הפגז, את המוקש, את הכדור שגדע את חייהם. את הבשורה המרה. והיום, כולנו מתאחדים אתכן, כמשפחת שכול אחת, מזדהים עם הכאב שלכן ודואבים עימכן.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא תמיד יום קשה ומכביד. השנה, הוא קשה ומכביד שבעתיים. השנה נוספו למשפחת השכול, למעלה מ-1,400 בתים, שמשלחת קצין העיר דפקה על ביתם, וכיבתה בהם את האור. בכל שנה ושנה, כשאנו מציינים את מספר הנופלים, ליבנו מלא תקווה שהמספרים יהיו זהים לשנה הקודמת. שמשפחת השכול לא התרחבה. השנה, התקווה הפכה לאכזבה. אכזבה וכאב על 1,551 נופלים ונרצחים, שמשפחותיהם הצטרפו למשפחת השכול. בהם, 40 נופלים ונרצחים, ממיטב בניה ובנותיה של העיר אשדוד. יתומים ואלמנות, הורים ואחים שכולים, עם חלל גדול בלב, שנשאר מלא בזיכרונות, מהיקר/היקרה שאינם עוד.

ההלם, מזוועות התקפת הפתע, בשבעה באוקטובר – התמונות, המראות, הלוויות, סיפורי הקרב, הסיפורים האישיים והמשפחתיים, על כל אחת ואחד מהנופלים והנרצחים – עדיין מהווים פצע פתוח וטרי. פצע פתוח וכואב, בלב האומה, בלבבות של כולנו, בלב ובנשמה של כל אחת ואחד מכם, משפחות יקרות.

האסון שהיכה בכם/בנו השנה, הוא כה נורא ונרחב, עד שאין כמעט ישראלי שאין לו בן משפחה, חבר או מכר, שנפל השנה בקרב, או נרצח בפעולת איבה. מה רב הכאב, מה כבד האובדן.

השכול הוא כנראה הקשה שבמכאובי אנוש. מי שהוכה בו, לעד ישתקף מעיניו העצב הגדול. מי שלא הוכה, אשריו. אין לו הכלים להבין את תהומות היגון. ביום הזה, בגאווה מהולה בכאב, אנו נחשפים, גם השנה, כמו בכל ימי הזיכרון עד היום, ללוחמים עזי-הנפש, שרשמו, פרקי גבורה, בשליחות ההגנה על הבית. ב-7 באוקטובר, חיילים, ואנשי ביטחון, שוטרים, מפקדי כיתות כוננות, ואזרחים מהשורה, לחמו בגבורה עילאית, לעיתים מעטים מול רבים, ובלמו בגופם, טבח שהיה עלול להיות, הרבה יותר גדול. גם בשנה הזו, במלחמת "חרבות ברזל", כתבו לוחמי צה״ל וכוחות הביטחון, פרקי גבורה, שאינם נופלים מפרקי הגבורה שכתבו דור תש"ח, דור ששת הימים ודור יום הכיפורים.

גבורתם והקרבתם של חיילות וחיילי צה"ל במלחמת ״חרבות ברזל", לא התבטאה רק בתפקודם העילאי בשדה הקרב, אלא גם בציווים הברורים, שהותירו לנו, כתובים עלי-דף. במערכה הכבדה, שהחלה בשבעה באוקטובר, היינו עדים לתופעה ייחודית, שאיננו זוכרים כמותה, במערכות קודמות. ודאי לא בהיקפים כאלה. בחורים צעירים, חלקם בני 19 ו-20 בלבד, כתבו לפני נפילתם בקרב, צוואות נבואיות, מצמררות ומעוררות השראה כאחד. הלב נשבר כשאנו קוראים את דבריהם.

אצטט כאן, רק שורות ספורות מתוך חלק מהצוואות. כך כתב למשפחתו, לוחם צה"ל הגיבור, סמל ראשון רועי דאוי ז"ל, שהיה בן 20 בנופלו: "אבא, אמא, ניצני, עדן ותומר, אני אוהב אתכם, אם למות אז רק ככה, אני לא מתחרט על כלום. היה לי את השירות הכי טוב שאפשר לבקש, עם הסוף הכי מתוק שיש. לראות את כל מי שנמצא פה איתי, זו ארץ ישראל, שלמענה אני עושה את זה".

– וכך כתב הלוחם הגיבור, רב-סמל בן זוסמן ז"ל, שהיה בן 22 בנופלו: "אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה שאין מאושר ממני כרגע. אני שמח ומודה, על הזכות שהיתה לי, להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל". – הלוחם הגיבור, רב סמל מתקדם, יוסי הרשקוביץ ז"ל, מנהל בית ספר תיכון בירושלים, שהיה בן 44 בנופלו, מבקש בצוואתו: "לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. שום דבר. אל תגידו מילה רעה. כלום! לא לחזור על מה שהיה לפני. אין שמאלני, אין ימני, אין חרדי״.

לקרוא, להתרגש, לדמוע, ולא להאמין – איזה עוצמות רוח, איזו גדלות נפש, מסירות והקרבה, נטועים בדור הבנות והבנים, הַמופלַא, של תקופתנו.

גם על הדור הזה אנו יכולים לומר: אחינו גיבורי התהילה.זכינו לחיות בדור מופלא. דור שבעמל משותף, ובדם בניו ובנותיו, הגיבורים בשדות הקרב, מגשים את חלום הדורות, של מדינה יהודית ריבונית, חזקה ומשגשגת, כאן בארץ ישראל. כלפי הדור הזה, וכלפי הדורות הקודמים, מאז מלחמת תש״ח, הבנים והבנות, שנפלו קורבן בהגנה עלינו, יש לנו, חובה עליונה אחת: להיות ראויים להקרבה שלהם. אך למרבה הצער, אסון ה-7 באוקטובר, מטיל צל כבד על הציפיה הזו מעצמנו. הכישלון והאכזבה גדולים, ובלתי נסלחים. ביום השואה, אנו משננים את הלקח המרכזי, שרק במדינה יהודית עצמאית, יהודים יכולים להיות בטוחים. אך ב-7 באוקטובר, לא עמדנו בלקח הזה מהשואה. ברגע האמת, כוח המגן של מדינת ישראל, כשל! במשך שעות, שיוועו אזרחים, ביישובי עוטף עזה, לעזרת כוחות מגן, שבוששו לבוא ולהציל את חייהם. כישלון שייכתב וייזכר, לדיראון עולם, בהיסטוריה של מדינת ישראל, כישלון, שמחייב אותנו לחשבון נפש, נוקב ועמוק.

זו חובתנו, כלפי כל הנופלים, במערכות ישראל ובפעולות האיבה, עד היום. במיוחד אחרי אסון ה-7 באוקטובר. כישלון ה-7 באוקטובר לא יכול להישנות. המשך קיומו של ארגון הטרור חמאס, כגוף צבאי ושלטוני, לא יכול לעלות בקנה אחד, עם קיומה של מדינת ישראל. או הם, או אנחנו. גם אם זה ייקח שנים. וזה כנראה ייקח שנים. זו חובתנו כלפי הנופלים והנרצחים. זו חובתנו כלפיכן, משפחות יקרות, שאיבדתן, את היקר לכן מכל. והחובה הזו מוטלת על כולנו. מנהיגים ואזרחים.

ועדות הבדיקה והחקירה, יעשו לבטח, עבודה מקצועית, עם מסקנות ולקחים לעתיד, עבור הדרג המדיני וצה״ל. אך אין להסתפק בכך.

בעיניים פקוחות ניתן לראות, שהכישלון בשבת שמחת תורה תשפ״ד. אינו רק מדיני-צבאי. הוא גם כישלון, חברתי-לאומי, של כולנו. תפיסת הביטחון הלאומי שלנו נשענת על שלושה מרכיבים: הרתעה, התרעה, והכרעה. אובדן ההרתעה הצבאית, לא בא עלינו בחלל ריק. קדמה לכך, תקופת משבר חברתי-לאומי. עם מחלוקות קשות בתוכנו, פילוג ושסע חסרי תקדים, בחברה הישראלית. לא היה נושא שלא היינו חלוקים בו. שמאל וימין, דתיים וחילונים, מזרח ומערב. מרכז ופריפריה. האויב ראה בכך, חולשה ונקודת תורפה, ידע לנצל  אותה, ותקף אותנו, בשיא המתחים בינינו.

האחדות היא מערכת החיסון שמגינה על מדינת ישראל. ואילו הפילוג, פוגע בחוסן הלאומי, ומזמין את האויבים לפגוע בנו. זה ברור כשמש בצהריים.

מדינת ישראל היא מדינה חזקה. נס בתולדות העמים. מודרנית, מצליחה, משגשגת, אומת הסטארט-אפ, מעצמה טכנולוגית וצבאית.

גם אם הופתענו בשבת שמחת תורה, הרי שתוך 3 ימים הפכנו את הקערה על פיה.צה״ל התאושש וחיסל את הטרוריסטים השפלים שחדרו לבתינו, החזיר לידיו את השליטה בעוטף, ואחרי 3 שבועות, גם יצא למתקפת נגד. בה השמיד את מרבית הכוח הצבאי של החמאס. והמערכה עדיין בעיצומה. אנחנו גם עם חזק. שרדנו, גלויות, גירושים,  פרעות ופוגרומים, ואת השואה הנוראה. המרכיב שעומד בעוכרינו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, הוא המחלוקות בינינו והשסעים בתוכנו. אנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד. שמא, חלילה, השסע יהפוך לקרע, ולמלחמת אחים.

אנחנו כפסע מכך. וזה מסכן את קיומנו. לכן חשבון הנפש, שעלינו לעשות, אינו רק צבאי-בטחוני-מדיני, אלא גם, חברתי-לאומי. האיום הפנימי, מסכן את קיומנו, לא פחות. ואולי אף יותר, מהאיומים החיצוניים. ויש להודות, כנראה, שאין פתרונות קסם, שיוכלו לרפא את הפצעים והשסעים, בתוך החברה הישראלית.

אבל פעם בשנה, ביום שבו אנו עוצרים את שגרת חיינו, לזכר בזכות מי אנחנו יושבים לבטח, כאן, במדינת ישראל. חובה עלינו לפחות, להצביע גם על הסכנות שבדרך. על הסכנות המאיימות, על המשך קיומו של המפעל האדיר, שבנינו ב-76 שנים. להצביע עליהן, ולהתריע מפניהן.

הבנים והבנות, יקירכן יקירנו, אשר נפלו על הגנת המדינה – לחמו יחד ונפלו יחד. הם בני כל העליות והקהילות, המגזרים, האמונות ואורחות החיים. מדרום ומצפון, ממזרח וממערב. הם לא שאלו, ואיש לא שאל אותם, מי ימין ומי שמאל. מי דתי. מי חילוני. מי אשכנזי ומי מזרחי.

גם השכול לא שאל. לא אותם, ולא אתכם. הם נפלו יחד, על הגנת מדינת ישראל. בבתי העלמין, אין ויכוחים ומחלוקות. בין המצבות, דממה. דממה שדורשת מאיתנו, למלא יחד את צוואתם האחת – להיות מאוחדים, מלוכדים, וערבים זה לזה. לציווי "במותם ציוו לנו את החיים". יש להוסיף את המילה: ביחד. במותם ציוו לנו את החיים, ביחד. כי אחיות ואחים אנו. כך נשמור על הבית השלישי. שהגאווה במדינה שלנו תהיה שלמה. ביטחונית, אבל גם חברתית. שנוכל לומר על מדינת ישראל האהובה והיקרה שלנו, את הפסוק בשיר השירים: "כולך יפה רעיתי, ומום אין בך".

משפחות יקרות, תושבי העיר אשדוד, ביחד עם מדינת ישראל, מחזקים ומחבקים אתכן. ובמעמד הקדוש הזה, נישא כולנו יחד תפילה, לשוכן במרומים, לשובם של החטופות והחטופים, ובהם עמית בוסקילה שלנו, בריאים ושלמים, לחיק משפחותיהם. לשובם לשלום של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ממשימותיהם, ומזור לגופם ונפשם של הפצועים. לשובם של מפוני היישובים בדרום ובצפון לבתיהם, ובכלל, לימים שקטים וטובים למדינת ישראל ועם ישראל. נמשיך להיות נחושים וחדורי תקווה ואמונה בצדקת הדרך. נמשיך לזכור, את הבנים והבנות, שמסרו נפשם למעננו. ונעשה כל מאמץ, להיות ראויים להקרבה שלהם. ושלהן. יהי זכרם של הנופלים והנרצחים בכל מערכות ישראל, ברוך, שמור וחקוק בליבנו לעד. אמן.