התמונה הזו של שני מפקדים במג"ב ב-7.10 בוכים אחד בזרועות חברו, רגע אחד אחרי נפילתה של גיבורת ישראל רווית אסייג ז"ל מאשדוד, בסיום קרב מהקשים שידעו, בו חיסלו 8 מחבלים במושב יכיני, מלמדת יותר מכל על מה שהיה שם, אז בשבת הארורה. השניים הם עדן כהן מפקדה של רווית שעמד בצד ובכה על נפילתה וסנ"צ ברוך הוניג, מפקד הזרוע הדרומית בחטיבה לביטחון פנים במשמר הגבול, שבא לחבקו ומצא עצמו בוכה איתו, כשהם יודעים שעכשיו צריך לאסוף את עצמם, ברגע הקשה קשה הזה, ולהמשיך לזירה הבאה כי כל האזור שורץ במחבלים ארורים.

ערב יום הזיכרון הקרוב יהיה מהקשים שידעה האומה שלנו. זה ערב יום הזיכרון שאחרי אירועי ה-7.10. סיפור גבורתה ונפילתה של רוויית אסייג בת ה-19 מאשדוד הוא על המחיר היקר ביותר ששילמו לוחמים  – מחיר חייהם, בכדי להציל אנשים שהיו תלויים בהם. הסיפור במושב יכיני הוא לא פחות מגבורה של לוחמי מג"ב ומספר לוחמי ימ"מ שהצטרפו אליהם ומנעו אסון גדול מאוד. המחיר, היה יקר מאוד. חייה של נערה צעירה. חייה של גיבורה.

״היא הייתה לוחמת וגיבורה אמתית. רגע לפני שנכנסה למבנה (שבו היה המחבל) היא אמרה ללוחם השני שנכנס: 'אני אהיה ראשונה, תחפה עליי ואני אחפה עליך'. לא היה לה פחד בעיניים, היא רצתה רק את טובת המדינה", כך סיפרה חברתה לצוות של רווית ז"ל, רב שוטר עדן ישראלוב, שהייתה איתה במהלך ההתקלות. ואכן זו הייתה רווית, לוחמת ללא פחד. אבל לא רק. היה בה עולם שלם. עולם שנגדע.

רווית חנה אסייג ביתם של רות דבורה ויהודה. נולדה ב-15 ביולי 2004 באשדוד. אחות למאור, עדן, מתן ,דניאל, אדיר, שרה, חסד ומזל. ביום 24.11.2022 התגייסה למשטרת ישראל ושירתה במשמר הגבול. רב שוטרת רווית חנה אסייג נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת תשע עשרה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית עלמין הצבאי באשדוד. הותירה אחריה הורים, חמישה ושלוש אחיות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל שני.

את סיפור הגבורה של רווית ונפילתה בחרנו לספר דרך עיניו של סנ"צ ברוך הוניג, מפקד הזרוע הדרומית בחטיבה לביטחון פנים של משמר הגבול. רווית הייתה לוחמת תחת פיקודו. סנ"צ הוניג נשוי פלוס 3 ילדים גר באשבול ליד נתיבות. סנ"צ הוניג מספר את כל הסיפור ומתאר אותו כאילו גם עתה הוא תחת אש. במהלך הריאיון שהוא נזכר ברווית הוא גם לא מצליח לעצור את הדמעות.

סנ"צ הוניג: "ה-7 באוקטובר תפס אותי כמו את כל יתר תושבי הדרום, עם אזעקות ומטחי טילים שנורים לעבר הישובים שלנו. תוך זה שאני מתעורר ולומד את הסיטואציה מהודעות וואטספ וטלפונים"

סנ"צ הוניג נחשף לסרטון של רכב המחבלים יורה על ניידת שעוברת בעיר שדרות, ובטוח שזה לא אמתי. אחרי כמה דקות המציאות מצלצלת: "אני מקבל טלפון מאחד מצוותים שלי שמספר לי שאחד מלוחמיי, שגר בשדרות, מנהל קרב מול מחבלים. אני מצליח לדבר איתו והוא מספר ששמע יריות מהרחוב ונתקל בחוליית מחבלים שהשיבה לעברו באש. בדרך הוא הצליח לחלץ אנשים מהכביש והכניס אותם ללובי של בניין וכעת הוא מגו עליהם עם נשקו".

מיד סנ"צ הוניג מקבל החלטה להקפיץ את הכוח של את כל היחידה שלו, כ-90 לוחמים, רובם בבית בחופשת חג, לשדרות. 24 לוחמים מתוכם נמצאים כבר בבסיס. אחת מהן הייתה רווית ז"ל. הלוחמים בבסיס סיימו בדיוק משמרת לילה ברהט במסגרת מלחמה בפשיעה ולא הספיקו אפילו לנוח.

"התכניות האלה משתנות כשאני יוצא מהבית ומבין שקורה משהו גדול", מתאר סנ"צ ברום הוניג. "אני מתחיל לנסוע לשדרות (בדרך עוד חולפות על פניו מספר מכוניות עם מחבלי נוחבה שלמזלו לא יורים לעברו ובכך ניצלו חייו). כשהגעתי לכביש 34 שמחבר את נתיבות ושדרות, הבנתי בפעם הראשונה שאנחנו במלחמה גם אם לא הוכרזה רשמית. ראיתי את הרכבים הפגועים בצדי הכביש. הבנתי שזה כביש שנפגע ממחבלים עם לא מעט אזרחים הרוגים ופצועים"

רגע לפני שסנ"צ הוניג ועוד 5 לוחמים שאסף מגיעים לשדרות, כ- 500 מטר מצומת שער הנגב,. מגיע אליהם לוחם ימ"מ שמספר שאין טעם להגיע לצומת שער הנגב כי המחבלים השתלטו על הצומת. סנ"צ הוניג: "אם הוא לא היה עוצר אותי גם אני הייתי מקבל טילים כמו שקיבלו שם". אבל לפני שהם מצליחים להתאושש הם מותקפים על ידי חוליית מחבלים שמצליחה גם לגנוב את ניידת המג"ב ולברוח. סנ"צ הוניג מבין שצריך לרדוף אחריהם כי אחרת, עם ניידת שברשותם הם יכולים להגיע לכל מקום, ובלי לעורר חשד".

בזמן שהם רודפים אחרי המחבלים, הם מקבלים מידע על מחבלים במושב יכיני. סנ"צ מודיע ללוחמים שבבסיס שיגיעו ליכיני בגלל הדיווח שיש שם מחבלים.. מושב יכיני הוא מושב עובדים בצפון הנגב ליד העיר שדרות. כשהגיעו לצומת יכיני הם כבר זיהו את הניידת הגנובה והבינו שהמחבלים שם. בשלב הזה המידע שיש עשרות מחבלים ביכיני (בסוף התגלה שהיו שם 8). סנ"צ הוניג נכנס עם הלוחמים ביניהם רווית ז"ל. בדרך הם מזהים 5 אזרחים הרוגים. הכוח דוחק את המחבלים למטע זיתים בישוב והמחבלים יורים חזרה רימונים וטילי כתף ומטעני חבלה. מתנהל קרב ארוך של שעתיים בו גם רווית לוקחת חלק.

אחרי שעתיים הוחלט להסתער על המטע ולחסל את המחבלים. סנ"צ הוניג מספר: "אלה שניות שאתה רואה את כל בני המשפחה לנגד העיניים ואתה מבין שכולם בסיכון גדול. אתה מבין שאתה לא הולך לחזור הביתה. אני זוכר שלפני הפקודה להסתער סימסתי לאשתי שאני אוהב אותה ותהיו חזקים. נפרדתי מהם. הכוח הסתער והגיע עד לקו הראשון של מטע הזיתים. תושב המקום הציע להם רחפן לראות מה יש במטע. ההחלטה כעת היא לחכות עם ההסתערות הנוספת ואכן לראות מה תמונת המצב. הכוח בו הייתה גם רווית ז"ל זיהו מחבל מת ומחבל חי והצליחו לאחר קרב נוסף לחסל אותו.

אבל כאן זה לא נגמר. בהערכת מצב הוחלט לפצל את הכוחות ולשלוח אותם לסרוק את הבתים הקרובים למטע הזיתים. אחד הכוחות הוא הכוח שבו נמצאת רווית אסייג ז"ל.  הכוח מנה ארבעה לוחמים ולוחמות. מפקד הכוח היה עדן כהן והלוחמת הנוספת לרווית הייתה עדן ישראלוב, חברתה. הם החלו ללכת וזיהו פתח בלי דלת של מחסן/קרוואן. הכוח שמע רעש מבפנים לא יכלו לדעת אם אלה  אזרחים או מחבלים. הם נערכו לכניסה למרות שהיה ברור שמדובר בסכנת חיים, רווית הודיעה שהיא נכנסת ראשונה ואז נפתח צרור יריות. רווית נפגעה ונפלה במקום".

יתר הכוחות הגיעו למקום במהירות. סנ"צ הוניג מתאר בהתרגשות רבה. את מה שהיה חווה זאת שוב: " מפקד הכוח הגיע אליי. סיפר לי שרווית נפלה מירי מחבל. הכוח שהגיע למקום וכלל גם לוחמי ימ"מ חיסל את המחבל. בכניסה למבנה גילינו את רווית ז"ל".

סנ"צ הוניג מספר ולא מצליח להמשיך. מבקש רגע הפסקה בריאיון: "אני מגיע לרווית. בתוך תוכי אני מבין שהיא לא בחיים. הורדתי ממנה את האפוד, הורדתי ממנה את הקסדה, זיהיתי את הפגיעות. נשאתי אותה על הידיים והעברתי אותה לפרמדיק, שימשיך לטפל ויגיד לי מה מצבה. התקווה הייתה שהיא בחיים. אחרי זמן לא ארוך, שנראה כנצח, הפרמדיק חזר עם בשורת איוב קשה על מותה".

אני מבין שאתה מתרגש גם עכשיו. זה רגע קשה לשאת בידיים שלך לוחמת שלך שנפלה

"זה רגע קשה מאוד. קשה אז והיום. קשה גם לחיילים שלי שאיבדו חברה. חשוב לזכור, הקרב ביכיני הוא סיפור על תגובה משטרתית מהירה של הצלת חיים. זה מעודד אותי ככל שאפשר".

לסנ"צ הוניג חשוב לספר על רווית ועל מורשתה: "רווית חזרה כמה ימים לפני הלחימה מחודש בארה"ב עם אבא שלה. היא הייתה לוחמת צעירה, אבל למרות שהייתה דיי חדשה אצלי ביחידה, היא התאקלמה בצורה פנטסטית. היא הייתה סוג של אמא עבור הלוחמים. כולם אהבו אותה. היא הייתה מבשלת לכולם, מאפרת את הלוחמות ומביאה כל הזמן אוכל מהבית לחבריה. דאגה לכולם. הייתה קונה דברים לאנשים. הייתה אהובה וחייכנית. אתה רואה שהיא באה מבית ערכי של נתינה ועזרה. רווית אהבה לנגן בגיטרה בבסיס, הייתה סוג של זמרת. הייתה לה שמחת חיים גדולה. היא הייתה באמת לוחמת מצוינת שגם בשדה הקרב הוכיחה את עצמה.  אם הייתה בחיים הייתה מגיעה רחוק מאוד בגלל האופי והמאפיינים שלה. רווית הייתה אחת הלוחמות הטובות ביותר שלי".