בשבועות האחרונים, במקביל להסלמה על רקע המצב הביטחוני, שוב אנו מוצאים את עצמנו חשופים למצבי לחץ וחרדה אשר פוגעים בשגרת חיינו הבסיסית ומערערים את מצבנו הרגשי. הילדים אף הם חשופים לרמות מתח גבוהות וקולטים את המתרחש ואת הלחץ סביבם דרך דיווחים באמצעי התקשורת, כמו גם בשפת הגוף, התגובות ונימת הדיבור שלנו ההורים. זכרו כי לילדים בגיל הרך יש דמיון מפותח. בהיעדר יכולת להעריך את מידת הסכנה הם פונים לדמיון כדרך מפלט והתמודדות, ועלולים ליצור תפישת מציאות חמורה ומפחידה מדי.
ככלל, ילדים ובני נוער פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, כיוון שתהליך התפתחות האישיות שלהם טרם הושלם ומנגנוני ההתמודדות שלהם פחות יעילים. בעוד שפחד מתעורר לנוכח סכנה מידית וספציפית, חרדה מופיעה כתגובה למחשבות ורגשות, ולא כתגובה לאיום ממשי.
סימנים למצוקה, למתח או לחרדה עשויים לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות:
שינויים במצב רוח – כעס או עצבנות מוגברים, נטייה לבכי, שאלות רבות וחשיבה על דברים רעים שעלולים לקרות.
שינויים התנהגותיים – היצמדות להורים, אי שקט פסיכומוטרי, הסתגרות, קשיי ריכוז, התפרצויות זעם.
ביטויים גופניים – הפרעות שינה (קושי להירדם, סיוטים, יקיצות בלילה) תופעות גופניות (כאבי ראש או בטן, בחילות וסחרחורות, עייפות) ואפילו נסיגה התנהגותית לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות כמו הרטבה וחזרה לבקבוק או מוצץ, או שימוש מוגבר בחפץ מעבר.
לילדים בגילאים שונים יכולת הבנה ועיבוד מידע שונה, על כן יש להסביר את המצב בצורה אמינה וברורה התואמת את יכולת ההבנה שלהם:
עד גיל שלוש: התגובה של הילד תיגזר מהתגובה שלכם. יש לדבר בטון מרגיע לעטוף בחום, לחבק ולשמור על קרבה פיזית.
גילאי ארבע עד שבע: תנו מידע מסודר, קצר ומינימלי אך הימנעו מחשיפת הילדים לשיחות של מבוגרים או לשידורי הטלוויזיה. שמרו על קרבה ומגע פיזי. ניתן להשתמש ולהיעזר בדמיון ככלי טיפולי להרגיע את החרדה ולהתמודד איתה.
גילאי שמונה עד עשר: הקשיבו לשאלות הרבות שעשויות לעלות. שדרו מסר שמותר וכדאי לדבר ולשאול. אפשרו לילד לדבר על רגשותיו. המענה לילדים צריך להיות קצר, אמפטי וענייני. יש להסביר רק מה שהילד שואל וכל מה שחשוב להגנתו ובטחונו.
גילאי עשר ומעלה: הגבילו את הצפייה בחדשות. נסו לתת לילדים ערוצים נוספים לביטוי רגשותיהם כמו ציור, פיסול, שיחה, סיפור, יצירה או משחק תפקידים. חוסר מידע על מצב מלחיץ ומעורר חרדה גבוהה יותר מאשר מידע קונקרטי ומינימלי שההורים יכולים להעניק לילדים.
כדאי לשמור על שיגרת חיים ומסגרת מובנית וקבועה. נסו לחזק את התחושה שאתם שם עבורם ותעשו הכל כדי לשמור עליהם. במידה והסימנים נמשכים או מחמירים, יש להתייעץ עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש.
