יותר מחודשיים חלפו מאז התקפת החמאס והזוועות אליהן נחשפנו ביום שהיה אמור להיות חג שמחת תורה והפך להיות אירוע המזכיר באירועי האימה את השואה הנוראה.
בנוסף לזוועות כלפי אזרחים- זקנים, מבוגרים וילדים, חזינו- כמה נורא- גם באלימות המגדרית כלפי נשים ונערות. האונס הקבוצתי, סימני התעללות בגופות נשים וכריתות האיברים- כשהכל לעיני המצלמות- היו צריכים להוציא החוצה את כל אירגוני הנשים בכל העולם. את השתיקה הזאת אי אפשר לקבל, לא להכיל ולא להצדיק.
בעיניי, כמי שפועלת לקידום והעצמת נשים ומאמינה בחשיבות של סיוע ומניעת אלימות כלפי נשים, התחייבות וגינוי האלימות ע"י ארגוני הנשים הבינלאומיים היא המינימום, בעיקר כי התנועה הפמיניסטית , אותם אירגוני נשים, שקוראות לעצמן פמיניסטיות הוקמו, בין היתר במטרה לדאוג לביטחון הנשים במרחב הציבורי, רווחה חברתית, מרכזים לקורבנות אונס, נשים פליטות. באופן מדהים כל אלה התרחשו בשבעה באוקטובר ועד היום כשנשים עדיין חטופות בידי החמאס מבלי לקבל טיפול הולם ואלמנטרי ומי יודע מה עובר עליהן.
הסרטון שהופץ במסגרת הקמפיין למען נשים ישראליות שפונות בתלונה לארגוני הנשים ולחברות האו"ם נגד האונס וזוכות לתגובות של זלזול וחוסר אמון- הוא מדויק ברמה שבלתי תיאמן ולא נתפסת. הצביעות, חוסר היושרה וחוסר ההגינות נוכח המעשים האפלים שנעשו בכלל וכלפי נשים בפרט אמורה להדיר שינה מכל אישה בישראל ובעולם. האם גינוי אלימות נבחנת על פי צבע, דת לאום? האם גינוי אלימות הוא תלוי מקום, מדינה, דגל?
איזה בן אנוש יכול לעצום עיניים, להתכחש ולהתעלם מתינוקות שנרצחו, מנשים מבוגרות שמעמיסים אותן על עגלות בדרך לעזה כאילו היו כבשים לשחיטה? איזה אישה, אמא, אחות, בת יכולה להתעלם מאשה שיכלה להיות עבורן כל אחת מאלה שהזכרתי? איזה הסבר נורמלי והגיוני אפשר לתת לשתיקת הכבשים של אירגוני הנשים הבינלאומיים?
רק מוח מעוות או למצער מוסר כפול יכול לגרום לנשים להתעלם מדברים ברורים, מעדויות, מהתעללות אכזרית הנראית על גופותיהן של הנרצחות או מהעדויות של הנשים שנשארו בחיים כדי לספר על האלימות הבלתי אנושית הנוראה שהן עברו וכן מתיעוד מצולם של החמאס בעצמו. לנוכח שתיקת ה"כבשות", החל מנשיאות באוניברסיטאות בולטות ועד לנשים מובילות בארגוני נשים בינלאומיים, יש לתמוה, לזעוק, למחות ולצאת בקול גדול.
רק לפני מספר ימים, בעקבות לחץ ציבורי, החליט ארגון הנשים באו"ם לגנות את מתקפת החמאס והפגיעה בנשים. מעט מידי ומאוחר מאד. אירגוני הנשים בעולם חרטו על דגלן את המאבק באלימות כנושא מרכזי וזה הבסיס והסיבה להקמתם וקיומם. גינוי רפה כזה מעיד על יחס הארגון הבינלאומי והתעלמותו מתפקידו החשוב לעשות צדק עם נשים.
ההכרה בזוועות שחוו נשים יהודיות (וגם שאינן) במתקפת הטרור ההרסנית, חשובה והכרחית למען הנשים הישראליות ולמען כל אישה יהודייה בעתיד שעלולה להיפגע בעולם מארגונים בעלי אג'נדה דומה. על העולם למגר ולעצור את האלימות כלפי כל אישה. אני קוראת מכאן לארגוני הנשים בארץ להמשיך ולפרסם לעולם עוד ועוד מקרים שקרו במתקפת הטרור הרצחנית, לחקור ולדרוש מכל אירגוני הנשים הבינלאומיים לגנות בקול ברור ובקול רם שישמע בכל העולם. מגיע להן הצדק הזה.
הכותבת היא אהובה יצחק עמרם יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה ויו"ר מועצת הנשים העירונית ובעלות עסקים באשדוד.
