צמד מילים קשות מנשוא, מילים של סוף… כמו אותה ספינה, שלעולם לא תגיע אל החוף. הקלות הבלתי נסבלת של אובדן חיים… ההשלמה הלא נורמלית עם סופם של נעורים. והם ממלאים את המסכים, יום אחר יום… שמות, פנים, ילדים, ילדים שאיבדו את התום. ילדים במדים, שזו להם מלחמה ראשונה… יפי הבלורית והטוהר, רוצים להגן על ישראל הקטנה.
חלומות שנגדעו באיבם, אהבות שבאו אל סופן… עומר, תומר, אסף – רשימת דמים ארוכה שלא ברא השטן. וכל מהדורה מתחילה בצמד המילים הנוראיות "הותר לפרסום", שמותיהם של הילדים שהפסיקו לחיות.
הם לא יעשו את הטיול הגדול המתוכנן… לא יראו אור יום שמשי או מעונן. לא יצעדו לחופה, לא ישאירו זכר אחריהם… הם יישארו זיכרון בלב משפחותיהם.
כל אחד מהם הוא עולם, הוא ישות… אף אחד מהם לא ביקש את נפשו למות. "טוב למות בעד ארצנו" אמר טרומפלדור, ברגעיו האחרונים… ממש לפני שהשיב נשימתו לבורא בחר באלו המילים.
מתי הפך המוות לדבר כזה פשוט? איך קרה שילד בן עשרים יודע שהוא הולך למות? טרומפלדור נרצח מכדורי בדואים שרצו להשתלט על תל חי, ב-1920, טרם קום המדינה, והנה, מאה שנה אחרי, ונדמה כאילו דבר לא השתנה.
יש לנו ארץ, שעדיין גומעת את דם בניה … וניראה כאילו לא תרווה צימאונה, בכל דורותיה. "הותר לפרסום", זה לא פוסק וזה ממשיך בשרשרת מזוויעה, עוד משפחה נוספת לשכול, כל יום כל שעה.
בספר שופטים נכתב: "כן יאבדו כל אויביך אלוקים ואוהביו כזאת השמש בגבורתו ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
אמן ואמן – כן יהי רצון.
